עם הר של ציפיות, שקשה לזכור כמותו אצל יוצרים ישראלים, הגיעו ליאור רז ואבי יששכרוף לעונה השנייה של הדרמה "פאודה" שמשודרת ב"יס". כשהסדרה שלך היא אחת המדוברות בעולם, כזאת ש"הניו יורק טיימס" בחר לאחת מעשר הסדרות הטובות בעולם ב-2017, ובצדק, קשה שלא לפתח ציפיות. לפחות לפי שני הפרקים הראשונים, שהראשון בהם שודר אמש, לא רק שרז וישככרוף עמדו בציפיות, אלא הם הצליחו לעלות עליהן ולייצר אפילו סדרה טובה יותר מזאת של העונה הראשונה. בעונה הזו ליחידת המסתערבים הצטרף רכש חדש, עידן עמדי, שלראשונה מנסה את כוחו במשחק. לפחות בתחילת העונה הוא לא מצליח ממש לבלוט ולהפוך לדמות משמעותית ויהיה מעניין לראות האם יצליח לעשות זאת בהמשך.
משום שלמרות ההצלחה הבינלאומית המדהימה, פאודה היא סדרה מאוד ישראלית, והיוצרים שלה השכילו לשמור על זה גם בעונה השנייה. סדרה שמדברת ישראלית ופלסטינאית שוטפת, מציגה בכנות את הסכסוך המדמם בינינו לבין הפלסטינים, ואפילו ההומור שלה, שמציץ גם בעונה השנייה מתוך האקשן, מאוד מקומי, עם הומור שחור של אנשים עייפים, שכבר ראו הכל. זר לא יבין? אז זהו, שכן. מסתבר שלפעמים דווקא כשאתה לא מכוון לעולם, אלא מספר את הסיפור שלך, אז גם בארה"ב, ברוסיה או בצרפת אוהבים את זה. אמנות היא דבר טריקי לפעמים.
היוצרים של פאודה ישראלים, ומן הסתם הנראטיב שלהם ישראלי ויהודי. אבל האומץ שלהם לתת ביטוי אמיתי לאנשים בצד השני, הפלסטיני, מעורר הרבה הערכה ומצריך אומץ. יש משהו מעודד בזה שנידאל, סמיר ושירין, למשל, הן דמויות מלאות ואמיתיות, לא קריקטורות. סדרות כמו "עבודה ערבית" הצליחו לגרום בעזרת הומור, לייצוג שונה של ערביי ישראל בטלוויזיה. אבל בפאודה לקחו את זה צעד קדימה והציגו את האויב של הישראלים, מהחמאס או מהפתח - כבן אדם מורכב. וזה עובד. למרות שלמירי רגב בטח מתהפכת הבטן.
העולם מאוהב בפאודה, ולמרות שיש הרבה אופטימיות בכך שסדרה כזאת כל כך מצליחה, לא צריך להיות פסימי מידי כדי להבין שליוצרים שלה יש חומר לעוד הרבה מאוד עונות. כי פאודה היא המציאות של החיים שלנו כאן. מדממת, מדכאת, מלאת דם וכל זה בלי ממש לראות את הסוף.