מרבית האנשים סביבי, כך אני סבור לפחות, הם אזרחים שומרי חוק. משלמים מסים בזמן, עוצרים בתמרור "עצור" גם כשהכביש ריק, ולא יעלו על דעתם לסחוב אפילו מסטיק במכולת. חינכו אותם יפה. אבל יש תחום אחד בחיים שבו הם מתנהגים כשודדים לכל דבר, וגם עושים את זה בפרהסיה, אפילו בגאווה גלויה. ואני מדבר על העולם הקסום והאינסופי של ההורדות הלא חוקיות באינטרנט. כן, הלא חוקיות.
יש משהו מוזר בהדבקת המונח השלילי הזה לפעולה שהפכה ליומיומית ולגיטימית עבור מרביתנו. אבל זה לא רק שהיא לא חוקית במובן הפורמלי, היא בעיקר לא מוסרית. כי כשאתם מורידים שיר חדש, ללא תשלום, אתם שוללים הכנסה מכל מי שהיה מעורב בו. יוצרים, נגנים, מפיקים, טכנאים, מעצב עטיפה וכו'. וזה עוד נזק קטן ביחס למה שקורה כשאתם מורידים סדרת טלוויזיה שלמה באופן פיראטי. האם עצרתם פעם לחשוב ברצינות ממה בעצם האומן שאתם נהנים מהיצירות שלו, או חברת ההפקה שמוכנה לסכן את הונה כדי להוציא אותן לפועל, אמורים להתפרנס?
אחלוק איתכם סיפור אישי. לפני כחצי שנה יצא לאקרנים סרט קולנוע שכתבתי. מדובר בהשקעה אדירה - של עבודה ושל כסף. הסרט זכה להצלחה מסחרית נאה והביא קרוב למאה אלף צופים לבתי הקולנוע. אבל זה עדיין לא מספיק כדי לכסות את הוצאותיו. קולנוע הוא עסק יקר. בשבוע שעבר הוא עלה לראשונה לפלטפורמת ה–VOD, עוד אמצעי משמעותי של הכנסה. סיפרתי על כך בשמחה לאנשים מסביבתי הקרובה, אלה שלא ראו אותו בקולנוע, וחלקם אמרו לי - בלי שמץ של בושה - שהם מחכים שהוא יגיע לאתרי ההורדות. הסיפור פה הוא לא החיסכון של 20 ומשהו שקלים שהם יוציאו על דברים אחרים מבלי להניד עפעף, אלא העיקרון המקומי הקדוש של לא לצאת פראייר. תכונה שהשתלבה באופן קטלני ממש עם האופציות שיש לאינטרנט להציע. ובישראלית מדוברת: נותנים לך? תיקח.
ההדחקה הקולקטיבית הזו, שמאפשרת למיליוני אנשים לגנוב ולגזול באופן קבוע ממני ומשכמותי, נובעת קודם כל מהמעמד הנמוך שיש פה לתרבות מלכתחילה. אנשים שיוצרים סרטים, שירים והצגות נתפסים כליצנים או כבדרנים. כאלה שאמורים לשעשע את האחרים (וב"לשעשע" אני מתכוון גם ללרגש, לטלטל ולהדהים. לא משנה. עדיין מדובר בליצנים). הפונקציה של תרבות בישראל הוא לספק גוד טיים וניקוי ראש בערב, אחרי שאתה חוזר מעמל יומך בעבודה הרצינית. ואם את התרבות לא לוקחים ברצינות, למה שייקחו ברצינות את המעצבים שלה? ממילא הם תל אביבים, נהנתנים, שרק עושים סמים וחיים עם סלבס. מה שנקרא, אין מה לרחם עליהם.
אבל זהו, שיש. כי משמעות החיים בתחום הזה פה היא חוסר יציבות נצחי. מעמד קבוע של פרילנס נטול זכויות, שאפשר לנפנף אותו בכל רגע נתון. ותקציבים שרק הולכים ומצטמקים עם השנים. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מורידים את “פאודה" בחינם, או בפעם הבאה שתשמעו על פגיעה מהותית בזכויות היוצרים. הנה אחת כזו, חמה מהשטח. השבוע הופץ תזכיר החוק שמבטל את הרישיונות שניתנו לערוצים הייעודיים (9, 20, 24 והלא TV), ומעניק להם רישיונות לשידורים מסחריים.
כלומר, עוד ארבעה מתחרים על עוגת הפרסום. על פי התזכיר, רק ערוץ שיגיע לנתח של %20 ויותר מעוגת הפרסום, במשך מספר שנים רצופות, יחויב בשידור הפקות מקור וסוגה עילית. במציאות הזאת ערוצים מעטים, אם בכלל, יגיעו ל–20% והמשמעות פשוטה - הם לא יטרחו להשקיע כסף בהפקות מקור. לא משתלם להם. תוסיפו לכך את השחקנים החדשים בענף הטלוויזיה, כמו סלקום TV או פרטנר TV, שמציעים דילים זולים בהרבה ופטורים כמעט לגמרי מיצירת הפקות מקור, ותקבלו בתוך שנים ספורות עולם נטול יצירה ישראלית משמעותית.
אני מניח שגם זה לא ממש יוציא אנשים לרחובות. הרי עדיין תיהנו מכל טוב תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית (עד שגם היא תקרוס). אנחנו נקרוס הרבה קודם. וחבל, עוד תתגעגעו לליצנים שלכם.