לנקודת הסיום במוסקבה הגיעו אחרונים עדי ומיתר. פניו של רון שחר אמרו הכול כאשר שני המתמודדים האלה בכו אחד על כתפי השני אחרי אחד מהימים היותר קשים והמתסכלים במירוץ. ההדחה של עדי ומיתר קיבלה פוקוס משמעותי יותר מהדחות אחרות, אחרי הסיפור המרגש של מיתר, שבמהלך משימת יום ההולדת נשבר ונזכר איך ילד קטן הביא לו מתנה כאשר שכב במחלקת חולי סרטן בבית החולים. "תמיד אני זה שמשמח אנשים אחרים והנה בא ילד שבא לשמח אותי. זה לגמרי שבר אותי בתקופת המחלה".
כמובן שאחרי סיפור כזה, אתה מקווה שהפעם הגורל יפרגן למיתר אחרי משבר כל כך קשה בחייו, שיטעם את טעם הניצחון. לצערנו זה לא קרה, אולם החברות ההדוקה והנאמנה של עדי ומיתר, אותה הפגינו במהלך כל המירוץ, היא ניצחון בפני עצמו. שלא לדבר על האמביציה והאומץ של מיתר לא להרפות לרגע ולנסות לנצח במשחק, כפי שניצח את המחלה.
מה לא היה לנו בפרק האחרון במוסקבה? הכול מהכול. בתים בצבע "מרמלדה" על פי הגדרת "החתיכים" דניאל ואליהו, מקהלת ה"צבא האדום" שכנראה מצבם הכלכלי לא מזהיר במיוחד אם הם לקחו על עצמם לשיר שוב ושוב את אותו קטע מול קהל קטן של מטיילים עייפים ומרוטים. אפילו "מלחמה ושלום" של טולסטוי בגרסה ישראלית הייתה שם, כאשר שני הזוגות היריבים והעוינים, הלן ורגב ודניאל ואליהו, ניסו לגשש אחרי אפשרות של קירוב לבבות אך החמיצו את ההזדמנות. לא רק שסולחה לא הייתה שם, העוינות אפילו גברה כאשר רגב, בקולו הצלול והמסתלסל, שר את "הוא יצילנו מידם" ואליהו לקח את זה קשה כאילו רגב מתכוון אליו, וקבע סופית שרגב אפילו לא שר יפה.
ולא תגידו שהסכסוך בין שני הזוגות הוא על אדמה. בסך הכול, אליהו ודניאל נעלבו כבר בתחילת המירוץ שרגב והלן בכלל לא דברו איתם או ניסו להתחבר אליהם. ניסיתי לדמיין מה היה קורה אילו ביבי והחמאסניק הנייה היו עומדים ביחד ליד לוח העצירה במשך 15 דקות. הסיכוי ללחיצת יד של השניים היה גדול יותר מהסיכוי שרגב ואליהו יתפייסו.
זכינו לראות את תיאטרון האבסורד במיטבו כאשר, דווקא נטע ועומר, שהגיעו אחרונים בנקודת הסיום הקודמת, הגיעו ראשונים במוסקבה, אחרי שהיינו משוכנעים שהפעם זה לא יצלח להם והם יודחו סופית. שום דבר לא הלך להם. העוגה נפלה, הבלונים התעופפו, לנטע כאבה הבטן ואף אחד כבר לא נראה "אמייזינג" בעיניה. אם זה היה תלוי בה, היא הייתה מתפרקדת לה על אחת המדשאות במוסקבה העצומה והולכת לישון עד סוף המירוץ, אפילו תחת עינו הפקוחה והמפחידה של פוטין והמבטים הממורמרים של מוסקבאים קשי יום.
למרות הכול וכנגד כל הסיכויים, כשנטע בקושי מזדחלת אחרי עומר, שגם הוא כבר הרים ידיים ונראה כמו אסיר בשבי יפני שכפו עליו לצעוד במסע מפרך בתוך שלג עמוק, הם הגיעו ראשונים. ללמדנו שלפעמים בחיים צריך יותר מזל מעבודה ומאמץ. מה שבטוח, שכאשר הוא יחזור הביתה, עומר יצטרך לשפשף את האנגלית שלו. "אני מארמניה" אומר לו אחד המקומיים, ועומר: "אה, אתה רומני?", ובמאמץ אחרון להתלהב ממשהו וליצור שיחה, שואל אותו עומר אם הוא ביקר אי פעם בישראל, והתשובה לא מאחרת לבוא: "לא, כי אני גרתי בלבנון". שוקינג.
אן וירדן היו במיטבן, ועליהן נאמר: הקטנות האלה, גדולות יהיו. לא רק שהן הגיעו למקום טוב בחמישיית הסיום, ואפילו לפני הלן ורגב השכלתניים והלוגיסטיים, הן גם גילו צד הומוריסטי ושנון באישיותן. על אן, שעד היום הייתה קצת פרווה ובדרך כלל הייתה עונה רק בהנהון ללהג והפטפטת האינסופית של ירדן, נחה רוח הבדחנות והיא מציעה להפקה רעיון מקורי: "המשימה הבאה שלכם, היא להעלות חיוך על פניהם של שלושה רוסים". זאת, לאור העובדה שהo לא סימפטיים במיוחד. ירדן, מצידה, לא טמנה ידה בצלחת ובצניעות הודתה שהיא לא חשבה ששתיהן יגיעו עד הלום. "אני מרגישה כאילו יש את מתמודדי המירוץ למיליון ויש את אן וירדן, כאילו התפלחנו למשחק ואני פוחדת שיתפסו אותנו".
דניאל שעקב בדריכות אחרי זמרי "הצבא האדום", החליט שאחד מהם לא שר באמת אלא רק עושה עם השפתיים: "אני בטוח שזה הוא, כי הוא מסתכל כל הזמן לצדדים ונראה כמו אחד עם סטטוס של שקרן מתחיל".
אז אולי מישהו סוף סוף ירים את הכפפה ויחבר ספר עם אוסף של הגיגים מצחיקים מכל העונות של המירוץ, כמו אוסף ציטוטים משעשעים של קומיקאים ידועים כגון גראוצ'ו מרקס או וודי אלן.