בת דודתה של הנרצחת שלי דדון: "אי אפשר לחיות עם זה שלא עזרתי לה"

"בתוך כמה שעות הבנו שיש נעדרת מאזור עפולה, שהייתה צריכה להגיע למקום שנמצא בסמוך למקום הגופה", ממשיך סנ"צ הררי. "אנחנו מזמינים את המשפחה ומתשאלים אותה לגבי סימנים מזהים: בגדים, צלקת, שרשרת. זה השלב הקשה ביותר, כשאנחנו כמעט בטוחים שזו גופתה של שלי דדון וצריכים לקרוא לאבא לזיהוי. זה לא פשוט לראות אבא מתפרק. קראנו לאבא והודענו לו שנמצאת פה גופה ושאנחנו חושדים בסבירות מאוד גבוהה שזו הבת שלו. שאלנו אותו עד כמה היכולת הנפשית שלו להחזיק את המעמד. חשפנו בפניו את הפנים המאוד מצולקות מהאירוע האלים שהם עברו. זה מאוד קשה לשמוע את זעקות השבר". 

"ראיתי אותה שם, וזה היה מראה מחריד", מודה האב יעקב דדון. "התמונה לא עוזבת אותי - לא ביום ולא בלילה. לקחו אותי לשם אחרי חקירה של שעות שבהן היא שכבה בשמש. היא הייתה כחולה לגמרי. קשה לזהות, אבל ראיתי את השרשרת ואת הניתוח שהיא עשתה כשהייתה קטנה. באותו רגע רציתי להתאבד. קפצו עלי שוטרים וראו אותי לוקח חפץ חד לחתוך את הוורידים. צרחתי שם צרחות אימים, אבל ברור שזה לא יעזור. גם כשהיא הייתה ללא רוח חיים, היה לה מין חיוך. היא נפרדה מאיתנו בחיוך".  

איך נראה המפגש האחרון שלכם?
"היה נדיר ששלי הייתה מבקשת משהו. באותו יום היא הרגישה שהיא בוגרת ורצתה לנסוע לבד לראיון עבודה שנקבע לה. אמרתי לה 'אני אקח אותך', אבל היא התעקשה. היא גם לא אמרה לנו שהראיון הוא במגדל העמק. אמרתי לה לא לעלות על טרמפים, והיא אמרה לי: 'נראה לך שאני אעלה על טרמפים?' הורדתי אותה בתחנה ביום חמישי הארור הזה, ומאותו יום - זהו. נשיקה. 'להתראות, אבוש'. איחלתי לה בהצלחה בראיון, ונגמר".

"אנחנו מיד מקבלים שאלות קשות מהמשפחה: 'מי זה?', 'למה הוא עשה את זה?', 'תפסתם אותו?', 'מתי תתפסו אותו?'", ממשיך סנ"צ הררי לשחזר את פענוח התיק. "עוד בערב הראשון אני מבקש מכל בני המשפחה להגיע ולמסור לי עדויות: אם מישהו ידע לאן היא הולכת, אם יש לה חבר".

כאמור, במהרה גילו במשטרה על קיומה של השיחה האחרונה. "בת דודתה נתנה אותה ואמרה: 'הנה השיחה האחרונה שדיברתי איתה'", מספר סנ"צ הררי. "את השיחה הזאת אנחנו שומעים עשרות פעמים ו'מטייבים' ברמה הטכנולוגית. אנחנו מבינים שהמנוחה הייתה על מונית שהיא מגדירה כ'מונית, אחת המפחידות' והיא אומרת שהיא לא נושמת, ואנחנו מבינים שאלו היו נשימותיה האחרונות.

"במקביל, אחרי כמה ימים קיבלנו דיווח שהתיק של דדון נמצא באחד הכפרים ונעשה שימוש בכרטיס האשראי שהיה אצלה בארנק. ביצענו מעצר והבנו שייתכן שאותם נערים שעשו את השימוש בכרטיס, בהפרש של שעות מהרצח, עשויים להיות הרוצחים. אך אז עשינו בדיקות דנ"א וגילינו שזה לא תואם את הציפורן. החקירה ארכה כשבועיים, וגילינו שהנערים מצאו את התיק. זה היה סוג של אכזבה. המשכנו בחקירה ועשינו חישוב מחדש.

"השב"כ היה איתנו באופן מלא בתמונה, ועבדנו בליווי עו"ד אלנה ירושלמי, מנהלת מחלקה פלילית בפרקליטות מחוז צפון, שליוותה את החקירה מבחינה משפטית", מוסיף סנ"צ הררי. "בסוף הגענו למונית, שכנראה הייתה אותה מונית מדוברת שבה נסעה המנוחה. עד מהרה הבנו שהאדם שעצור בידינו הוא האדם שהדנ"א שלו תואם לזה שנמצא על הציפורן. כשהטחנו בפניו את העובדות והראיות, היה קשה לו לתת הסברים. הוא טען בתחילת הדברים שהיא הקניטה אותו ואמרה לו 'ערבי טיפש', ועם זאת, מחומרי החקירות עלה בבירור שיש לו בעיה עם נשים.הוא כתב ש'האישה היא שטן'. היו לו גם מניעים לאומניים. מעצם זה שהוא הגיע עם סכין - אתה מבין שהאיש לא הגיע תמים. הוא ראה נערה יפהפייה, צעירה, עומדת בצומת, ופה הוא הבין שיש לו הזדמנות".

"באותו לילה של המעצר התקשר אלי אייל ואמר לי: 'תפסנו'. שאלתי אותו: 'אתה בטוח?' והוא אמר לי: '100 אחוז'", נזכר דדון. "הוא בא אלי הביתה וסיפר לי שהרוצח נמצא במתקן של השב"כ בחקירה והתחיל לדבר".  

הסיוט הכי גרוע
כמעט ארבע שנים אחרי, פרץ מתקשה להשאיר את הזיכרונות הקשים מאחור. "אני זוכרת את הכל במעורפל", היא מודה. "אני לא זוכרת כמה פעמים התעלפנו. יש סרטונים באינטרנט ששומעים אותנו צורחות, ואני לא זוכרת את זה. הרגשתי שזו לא המציאות, שזה לא אמיתי, שזה סרט. אומרים לך: יותר לא תפגוש מישהו שהוא חלק כל כך גדול בחיים שלך. היא הייתה כל כך צעירה. הייתי בטוחה שזו טעות. חשבתי שאולי היא התעלפה, כי היא הייתה אנמית".

"רק אחר כך הבנתי שהיא נמצאה עם סימני אלימות והבנתי שזה אבוד. חשבתי שאין סיכוי שזה משהו פלילי, אף אחד לא היה פוגע בה ככה, לא היו לה אויבים או אנשים שהיא מסוכסכת איתם. ישר חשבנו שזה מחבל, כי היא הייתה כל כך אהובה על אנשים. קצת לפני זה היה את הסיפור של החייל עדן אטיאס מנצרת עילית, שנרצח בשנתו על ידי מחבל. שלי התקשרה אלי אז ואמרה: 'מסכן, הוא לא עשה כלום לאף אחד, למה שירצחו אותו?', ופתאום דבר כזה קרה לה.

 "כשהעדתי בבית המשפט, הסתכלתי בעיניים של הרוצח, וכל המשפחה של שלי בכתה", מוסיפה פרץ. "הרוצח העלוב אמר שהיא קיללה אותו, אבל היא לא מקללת, היא ילדה כל כך טובה וטהורה. הייתי שמה לה ראש על הכתף מרוב שהיא הייתה עדינה, והיה לה כבד. אי אפשר להעלות על הדעת שזה מה שקרה. בסיוטים הכי גרועים זה לא קורה. כל כך הרבה אנשים מכירים אותה, ואף אחד לא האמין לזה. הבחורה הזאת לא הייתה פוגעת בזבוב. יום אחד הרגתי נמלה, והיא שלחה לי הודעה: 'הרגת נמלה בצחוק והיא מתה באמת'. היא לא הייתה מקללת אותו. זה לא נראה לי הגיוני. מבחינתי, הרוצח הרס לי את החיים. עד היום אנחנו בשלבים של שיקום עצמי. הייתי נערה תמימה וכיפית בת 18, והיום אני בחורה בת 22 שמרגישה כמו בת 42 עם ההתמודדות היומיומית הזאת".

איך את מתמודדת עם היעדרה?
"היא חסרה לי בכל רגע. ארבע שנים עברו, וכל מה שאני שומעת זה את הצחוק שלה מהדהד לי בראש, זו המזכרת שיש לי ממנה. ההתמודדות בבית היא קשה. כל אחד מסוגר בזיכרונות שלו, כל אחד מתמודד לבד. קשה להתמודד ביחד. משתדלים לא לדבר על זה בבית כדי לא להציף, ומקווים שיהיה טוב".

את חוזרת לפעמים לשיחה האחרונה ביניכן?
"אני לא יכולה לשמוע את ההקלטה הזו עד היום. לשמוע את הקול שלה ולשמוע את הקול שלי, ואת מה שאני אומרת לה שם: 'זריז'. אי אפשר לחיות עם זה. אנשים מצפים שאני ארגיש טוב שבזכותי מצאו את הרוצח. אני מבינה שכל דבר שהייתי עושה לא היה משנה משהו כי הוא רצח אותה מיד אחרי השיחה, אבל אם הייתי מנסה, אולי הייתי מרגישה יותר טוב עם עצמי. אם הייתי יודעת, הייתי מעודדת אותה, הייתי נפרדת ממנה. הייתי אומרת לה שאני אוהבת אותה. כל דבר שגורם לה  להרגיש יותר טוב. אנשים שופטים אותי, ואולי מבחינתם זה משהו שולי, אבל זו הנקודה הכי קשה בחיים שלי. אני שופטת את עצמי מספיק. אני לא עזרתי לה ולא נפרדתי ממנה, וזה קשה".