יוצרת "הרמון": "הגבול בין לגאול אותך לבין לגזול ממך את החופש דק"

"העבודה על 'הרמון' הייתה ממושכת. הריון מאוד ארוך ולידת לחץ בוואקום", משחזרת הדר גלרון (47), שחקנית־מחזאית־במאית־תסריטאית את הולדת הסדרה "הרמון", שהיא אחת מיוצריה, לצד ענת ברזילי וגדי טאוב. "שש שנים חלפו מאז שמעיין מרים סמדר שהייתה אשתו של גואל רצון ישבה איתי ועם חברתי ושותפתי, ענת ברזילי, וביקשה שנקרא את ספרה ונעשה איתו משהו. בהתחלה עוד לא החלטנו מה זה יהיה. התלבטנו בין מחזה לסרט. במהלך התחקיר שעשינו, הבנו כמה רחב ועמוק הנושא של כתות, וכמה נפגעים וגיבורים יש שאי אפשר לוותר עליהם. אני ממש זוכרת את הרגע שבו יצאנו משיחה עם אבא של מעיין. נכנסנו בשקט לרכב, הסתכלנו זו על זו ואמרנו: 'סדרה'".
 

"הרמון", המשודרת בערוץ 13 (רשת), מגוללת את סיפורה של כת בהנהגתו של שבתאי צדיק (אלון אבוטבול), שמקיף את עצמו בנשים שמצאו אצלו אוזן קשבת ומתגוררות איתו יחדיו במעין קומונה.


 

"מדהים היה לשמוע כמה שחקנים מרגישים שהם מזדהים עם דמות הגורו, כזה שיש לו עשרות נשים", מספרת גלרון על הדרך לליהוק התפקיד הראשי בסדרה. "שחקן אחד, שעד אז חשבתי שהוא די נורמלי, אמר לי: 'אני חייב לעשות אודישן. את לא מבינה, זה אני! אני זה הוא! אני מבין אותו, אפילו שאני לא חי ככה'. שחקן אחר אמר לי שכל גבר היה רוצה להיות 'שבתאי' (שם גיבור הסדרה - ד"א). אני מודה שכמעט מהרגע הראשון חשבתי על אלון אבוטבול לתפקיד שבתאי. יצא לי לעבוד בעבר עם אלון. יש משהו בנוכחות ובקול שלו שיושבים בול על הדמות. בוא נאמר שאם בסוף זה לא היה הוא, הייתי מתאכזבת".
 

"יש הנחת יסוד בשאלה הזו, שרב המשותף על הנבדל בין דת לכת. וזה נכון שיש משהו במנגנון שמאפשר לאנשים לתת לאחרים להחליט עבורם מה טוב ונכון להם. יש גם רבנים שבפועל מתפקדים כמו  גורו, בייחוד בסקטורים קיצוניים יותר, למשל בחסידויות כמו גור, שבהן בעל ואישה אינם רשאים לגעת זה בזה ללא אישור. הגבול בין לגאול אותך מייסוריך, כפי שמבטיחים לך מדריכים רוחניים למיניהם וגם מחזירים בתשובה, לבין לגזול ממך את החופש שלך, בעיקר את חופש הבחירה, הוא גבול דק מאוד". 

"אם מורה/מדריך/גורו/רב מסתכל עליך ורואה בך עוד 'חייל' במערכת גדולה יותר של ערכים ואמונות, ולא מסוגל לראות אותך, כמי שאתה; אם הוא לא מסוגל לראות את מה שנפשך מבקשת, והתשובות וההנחיות שלו אליך יהיו נגועות, כשהמטרה העליונה שלו היא רק להפיץ את מה שהוא רוצה שתעשה, אז הוא לא ראוי להיות מדריך".

"יחד עם זאת, It takes two to tango. בצד השני יש אדם המבקש שתגיד לו מה לעשות, שתיקח אחריות עליו. זו תכונה מאוד אנושית. ב'הסודות', כמו ב'הרמון', וגם בעבר ב'מקווה', מה שמעניין אותי זה המנגנון משני צדדיו. איך זה פועל. למה אדם מוכן לוותר על החופש שלו . מה זה נותן לו. לעומת זאת, למה אדם זקוק לשליטה על האחר, לא רק במובן המשחית. מעניינים אותי המעברים בין המקומות, הרגעים המכוננים שבהם אדם לוקח בחזרה אחריות על עצמו, או הרגע שבו אדם שהוא שבוי בתפיסה מסוימת - מוכן לראות זאת. אני בעצמי עברתי תהליכים כאלה, ואני חושבת שהרבה מהכתיבה שלי היא מתוך הגוף והנפש והחוויות שאני בעצמי חוויתי".  

 
 

"כשעלה הסרט 'הסודות', שכתבתי עם הבמאי אבי נשר, אמרו שהוא מאוד תיאטרלי. אכן, יש אלמנטים. אבל המדיומים כל כך שונים, והבמה לא יכולה להכיל מה שהמסך יכול. כשאני מלמדת כתיבה, אני מפרידה בין סיפור לעלילה, שהיא רצף האירועים המתרחשים בחייהן של הנפשות הפועלות. כשאבישי מילשטיין, הדרמטורג של תיאטרון בית ליסין, ייעץ לי להוציא דמות מרכזית מהמחזה, זאת הייתה מבחינתי רעידת אדמה. אבל אחר כך הבנתי שזה מזכך, מרכז וממקד את הדרמה. בסופו של דבר, הסרט והמחזה מספרים את אותו סיפור, אך העלילה שונה מאוד". 
 

"אני ממשיכה את העבודה על 'הסודות'. הוזמנתי לביים את ההצגה בצ'כיה, באחד התיאטראות שהעלו בו לפני שנתיים את 'מקווה'. הם רכשו את הזכויות ממני כבר לפני כמעט שנתיים, כשעוד לא ידעתי מה קורה עם ההפקה בארץ, שנדחתה כמה פעמים מסיבות שאינן ידועות לי. אנשים לא מבינים שעל כל הצגה, סדרה או סרט שעולה לבמה או לאקרנים, יש כמה עשרות שנדחקו הצידה ומחכים לרגע הנכון. אני אומרת זאת באופטימיות זעירה, כי לא תמיד מגיע אותו רגע נכון. זה דורש הרבה אמונה והתמדה. ויש הרבה כאבי לב בדרך. עד כה היו עשר הפקות בינלאומיות של 'מקווה'. ההפקה ה־11 תהיה באפריל 2018 בטורונטו. ההרצה הארוכה ביותר היא בתיאטרון הלאומי של צ'כיה, שם ההצגה רצה מ־2007 עד היום. יש אפילו אגדה אורבנית בצ'כיה שלפיה שחקניות שרוצות להיכנס להריון, חייבות להיכנס להצגה 'מקווה' בתפקיד עם טבילה. מתברר שכבר חמש שחקניות שרצו ולא הצליחו קודם - נכנסו להריון. והמקווה שם ממש לא כשר. יש לי גם שני ערבי סטנד־אפ שרצים בקאמרי: 'חוזרת בתשוקה' ו'פולסא 2018' - סטנד־אפ סאטירי על מעמד האישה בדת". 

 

"יש כמה דברים בקנה. כיוצרת אני מרגישה כמו להטוטנית שצריכה כל הזמן לעשות ג'אגלינג. כל הזמן יש כמה יצירות באוויר. אי אפשר לדעת איזו יצירה הגיעה שעתה, ואיזו נשארת עוד קצת באוויר. לפעמים גם נכנסים דברים חדשים לגמרי ועוקפים בסיבוב. שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מתלוננת. להפך, אני מודה לאלוהים יום־יום על הזכות להתפרנס ולעבוד במה שאני הכי אוהבת".