במה זכית?
"כנראה הייתה לי חזות די קשוחה. גם אם זה יישמע יהיר, כמי שבאה מבית חזק, אני בן אדם עם ביטחון עצמי ואם היו שניסו לעבור את הגבול, די נפנפתי אותם. נתתי להם להבין שכדאי לשמור מרחק ממני".
בגיל 65 ("ושבוע!"), למעלה מ־30 שנה מאז שחזרה מקריירה בינלאומית שכמותה לא הייתה לדוגמניות ישראליות רבות, היופי של פרי נשמר, וגם התשוקה למסלול. כנראה, פעם דוגמנית - תמיד דוגמנית. "אני מדי פעם עושה תצוגות של ירון מינקובסקי, כשהוא מזמין", היא אומרת. "זה בדמי, בוא לא נתכחש לעובדה. הקטע הוא שבארץ דוגמנות הוא לא כל כך מקצוע ובהשוואה לחו”ל - די חלטורה".
ב־2000 עברה הסבה לאיפור. "תמיד אהבתי איפור", היא מסבירה. "זה מה שלמדתי בניו יורק כשעבדתי שם. כשחזרתי לארץ, למדתי אצל ירין שחף כדי להתאקלם באיפור הישראלי, השונה מהאיפור האמריקאי מפני שפה אנחנו מאוד צהובים ושזופים".
הניסיון הרב שרכשה בתחום הזה בא לביטוי בחברת "פרסייס", שבה היא משמשת כמאפרת מקצועית וכמדריכה בכירה. "זאת חברה ישראלית כחול־לבן, שעובדת עם חברות בארץ", מדגישה פרי.
לישראליות יש מודעות לאיפור?
“יותר לדור הצעיר, פחות לדור הבוגר. אני נתקלת בהרבה מאוד נשים שלא יודעות להתאפר”.
ויועצות היופי ברשתות הקוסמטיקה?
“לא אחווה דעה עליהן. כבודן במקומו מונח, אבל איפור זה מקצוע. כאן צריכה להיות יד מאוד מדויקת. מאחר ששני חלקי הפנים אף פעם לא שווים, יש לדעת לתקן כל מיני פגמים ולהדגיש את הדברים היפים. לדעתי, אין אישה מכוערת ובכל אישה יש משהו יפה, אם זה שפתיים, אף, עצמות לחיים או עיניים”.
כשאת מאפרת צעירות, קורה שמבצבצת אצלך איזו קנאה?
"מה יש לקנא. העור של אישה בגילי לא יהיה מתוח כמו אצל אישה צעירה. ברור שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אבל אפשר לשפר. ואכן, שיפרתי".
מה?
“עשיתי מיני־פייס, כלומר מתיחה של הצוואר וקצת החלק התחתון של הפנים ועשיתי עפעפיים".
הטורנדו מתל אביב
פרי בת להורים יוצאי רומניה. אביה היה רופא שיניים שעשה הסבה להנדסת חשמל, ואמה ניהלה בית קפה בתל אביב. לדבריה, הם לא דחפו אותה לעולם היופי. “זה קרה”, היא מציינת. “התחלתי לדגמן בגיל 15 ונבחרתי כמלכת המים, כסגנית נערת ישראל וכמלכת הכנרת. גברת גוטליב של גוטקס לקחה אותי ב־70’ לקאן. בגיל 18 התחלתי קריירה בינלאומית”.
כלומר ויתרת במודע על השירות הצבאי.
“זה משהו שאני מצטערת עליו עד היום, ואיכשהו ויתרתי על חוויה מעצבת, אבל בגיל 17 וחצי התחתנתי עם יגאל רוזנברג ונסעתי ללונדון. שלושה בעלים היו לי, ומהם התגרשתי. עם השני, אלן שוורץ, הייתי בתקופה הניו יורקית שלי, והשלישי הוא צביקה סאבו, אבי ילדיי".
יהיה רביעי?
"את הסיפור הזה גמרתי. שלושה נישואים - מספיק".
איך פוצחים בקריירה בינלאומית?
"כשהיינו בלונדון, הגיעה לשם מניו יורק הסוכנת של סוכנות הדוגמנות הגדולה ‘ויל הלמינה’. היא ראתה אותי ואמרה: ‘את צריכה לנסוע לניו יורק!’”.
פרי נסעה. בין המעצבים הגדולים שלמענם דגמנה היו איסי מיאקי, אוסקר דה לה רנטה, רוברטו קוואלי ודיאן פון פירסטנברג. “הטורנדו מתל אביב”, כינו אותה. “תמיד הגעתי מתוקתקת ובזמן לצילומים וכשאני מצוידת בסלט ישראלי”, היא נזכרת. “הייתי עובדת עד השנייה האחרונה, אומרת שלום והולכת. לא היו אצלי ערבובים עם מה שמחוץ לעבודה. ולא סתם עבודה, אלא עם החברות הגדולות בעולם, בהן הלנה רובינשטיין, רבלון ועוד כאלה. אולי גל גדות תגיע לזה עכשיו. באמת הייתה לי קריירה גדולה בחצי עולם כמעט, כולל יפן, דרום אפריקה ודרום אמריקה”.
זה היה רק טוב או לפעמים לא?
“זה היה רק טוב”.
לא היו רגעי משבר?
“לא היו. למה ששאפתי, הגעתי. ידעתי לשמור על עצמי”.
סמים? אלכוהול?
“סמים היו. אבל לא כל כך בבית ספרנו”.
בין השמות שנקשרו לפרי בתקופה האמריקאית שלה היו וויליאם שטנר מ”מסע בין כוכבים”, ג’ורג’ המילטון מ”הסנדק 3” ו”הדוגמנית שעבדה איתי הכי הרבה הייתה ג’רי הול, אשתו של מיק ג’אגר”, לדבריה. “שמות לא עשו עלי רושם”, היא אומרת. “בוא, נהיה אמיתיים”.
בגיל 32 שבה פרי לארץ האבות והטילה בה עוגן לתמיד, “מאז שפגשתי כאן את צביקה סאבו והתאהבתי בו”. בארץ דגמנה, בין השאר, לגוטקס ול"בגד עור" ולמעצבים דוגמת גרשון ברם ורזיאלה גרשון. “תחום הדוגמנות היה אז שונה לחלוטין בהשוואה להיום”, היא מציינת.
במה?
“עבדנו אז בדרך כלל בלי מאפרים וספר צמוד, גם לא היו עדיין סטייליסטים. הייתי באה מהבית לצילומי אופנה או לתצוגה עם תיק מלא תכשיטים, כובעים, נעליים, חגורות, מה לא. זה עולם אחר. אפילו עזרתי לצלמים למדוד את האור. ממש עשיתי מולטי־טאסקינג. הדוגמניות של היום פטורות מכל זה. כשהכל בדיגיטל, הכל קל יותר; אתה לא אוהב תמונה, אתה מוחק אותה במקום. בעבר היה צורך להתאמץ כדי לראות משהו בזכוכית מגדלת עד שהתחיל הפולרואיד".
“לא מה שקל, טוב", היא מוסיפה. "אני לא אוהבת שמרטשים. מקטינים את האגן ואת הרגליים. משפצים. זה יוצר תמונה לא אמינה לגבי הנוער שלנו, מה שעושה שם לא טוב לענף”.
האינסטגרם משחית?
“אני לא כל כך באינסטגרם כפי שאולי הייתי צריכה להיות. אין לי זמן כי אני עובדת. מה שאני יודעת זה שזה מרדד את התחום. אני לא בעד שיתוף ברשת של כל מיני דברים שלא חייבים להגיע לכולם. אף פעם לא הצטלמתי בעירום. כשהציעו לי הרבה כסף כדי שאצטלם בתקופה שלי בניו יורק ל'פלייבוי', לא הסכמתי. אצלי עקרונות לפני הכל”.
מה דעתך על בר רפאלי?
“לבר רפאלי יש אמא שיודעת לעבוד ויודעת לנהל אותה. בנותי היקרות שירתו בצבא. בני היקר היה קצין. הייתה להם ילדות, נערות וכעת בגרות, אם אתה מבין למה אני מתכוונת".
“כל פליטת ריאליטי הופכת היום לדוגמנית והן נכנסות לענף בלי לדעת מה שהן עושות”, מוחה פרי. “שום דבר לא יעזור. פליטת ריאליטי היא לא דוגמנית. דוגמנית צריכה להחזיק בגד ולהצטלם בכל הפוזות האפשריות. זה אמור לבוא ממנה, כפי שזה היה אצלי, ועל כך יעידו גדולי הצלמים בעולם, שאיתם עבדתי. יש גם העניין של הגובה של דוגמנית, שהוא מ־1.75 מטר ומעלה. אני הצלחתי למרות שנחשבתי לקטנה עם שני הסנטימטרים שחסרו לי. בסיכומו של דבר, אנחנו מדברים על מקצוע, לא על פרטאץ’, כשכל ארחי־פרחי יכול להיכנס לענף”.
כשאת מזכירה את הגובה, איך דוגמנית אמורה להיראות בעינייך?
“המראה האנורקטי הוא פאסה. זה לא יפה. זה לא נשי. אף פעם לא הייתי רזה מאוד. תמיד אכלתי רגיל ולא עשיתי דיאטה. מרילין מונרו היא המודל שלי. לדעתי, אישה צריכה להיראות אישה ולהיות נשית וסקסית. בינינו, גבר אוהב אישה רזה? מדוגמנית מצפים שהיא תהיה במידה 36 עד 38. היום אין כבר 32 עד 34. זה לא בריא! בנוסף, אין מחלוקת על כך שגם נשים בוגרות הן נשים יפות”.
יש טענה הפוכה, ולפיה כמעט כל דוגמנית הופכת לזמרת, לשחקנית או לסופרת ילדים.
“אין לי בעיה עם זה. בזמני, דוגמניות, כשהפסיקו לדגמן, הלכו להיות שחקניות בהוליווד. נראה לי שזה משהו שמתבקש מאליו. אם את הרבה זמן מול המצלמות, הטלוויזיה והקולנוע הם דבר המשכי לדוגמנות”.
חיית במה
ופרי אכן שיחקה בסרטים. היא השתתפה בסצנה קצרה בסרטו עטור השבחים של וודי אלן, “מנהטן”, ובסצנה בסרט “העיניים של לורה מארס” עם השחקנית זוכת האוסקר פיי דאנאווי.
וודי אלן התייחס אלייך ואל כמותך בסרט?
“ממש לא. אנחנו זוטרים מבחינתו. ומההיכרות שלי עם פיי דאנאוויי אני יכולה להגיד לך שהיא אישה מקסימה”.
ובארץ?
“בארץ הופעתי בסדרה ‘כסף קטלני’ וב’מתנה משמיים’, הסרט של דובר קוסשווילי”.
בלבוש מלא?
“ברור. מה כבר היה לי להתפשט בתור סבתא צרינה? בעד שום כסף לא הייתי מוכנה להופיע שם בעירום. אפילו לא בתפקיד ראשי אם היו מציעים לי. יש קווים אדומים שאני לא עוברת, נקודה".
היה לך לכבוד להופיע בסרט הזה?
“הסצנות שהיו לי עם רונית יודקביץ’, חברה שלי מהדוגמנות, היו סצנות נחמדות, מה גם שלא הייתי נוכחת בסצנות העירום שם”.
פרי, תל־אביבית נמרצת ותכולת עיניים, היא אם לשלושה מנישואיה השלישיים. הבכורה, אילונה, 32, היא מאפרת, לא עם אמה המפורסמת. דניאלה, 30, שניסתה בעבר לשים רגל בעולם הדוגמנות, היא מאמנת אישית, והראל, 25, סיים לפני חצי שנה את שירות הקבע שלו בתור קצין ויצא לטייל בעולם.
לקראת סיום שיחתנו, אינני יכול שלא לשאול את פרי אם מכל הקריירה העשירה שלה היא שילמה מחיר כלשהו על חייה בעולם הזוהר.
“מחיר בלהיות מפורסמת?” היא משיבה בשאלה. “בוא לא נתעלם מכך שזאת עבודה קשה להיות בתחום הזה. אפילו יותר. יש הרבה עבודה שחורה וסיזיפית מאחורי הזוהר, בפרט שבחורף אתה מצלם קיץ, ובקיץ - חורף, כשלצילומים יוצאים בחמש בבוקר. למרות זאת, לא נראה לי ששילמתי מחיר ולא הייתי מחליפה את זה במשהו, מה גם שעד היום אני אוהבת בתצוגות את האינטראקציה עם הקהל. אני חיית במה, אין מה לעשות".
משפט אחרון?
“הסיסמה שלי היא: 'עשה מה שאתה אוהב, אהוב מה שאתה עושה'”.