כשהרדימו את מושתלת הריאות לקראת הניתוח, התקרבה המצלמה עוד ועוד אל עיניה הנעצמות ועצרה במרחק של עשרה סנטימטרים, פלוס מינוס. היה בזה משהו מאכזב. מה יש, אי אפשר להתקרב יותר? לתוך הרשתית ממש? אל האישון? אל הלחמית? אל גוף העטרה (יש כזה. בדקתי בוויקיפדיה)?
העין של המושתלת (רק שתהיה בריאה) היא המשל בסדרה החדשה של ערוץ עשר, העוקבת אחר נפתולי השקשוקה בחייהם של הממתינים להשתלת איברים ושל המשתילים עצמם. הנמשל הוא נפתולי השקשוקה עצמם. לא שיש לזלזל בסבלם של החולים הממתינים להשתלה, אבל המחשבה של ערוץ עשר מאחורי הסדרה הזו בהחלט ראויה לשריקות בוז. ישבו שם ואמרו לעצמם: על מה נעשה משהו חדש שהוא סוחט דמעות. ולא די בזה - איך נייצר את סוחט הדמעות החדש הזה באופן שייצר כמה שיותר דמעות, בלי חשבון, הכי קרוב לקישקעס שאפשר. שהצופים ישבו מול המסך וייבבו ממש.
ואז, אפשר לנחש, קפץ להם רעיון המושתלים, שהוא אגב רעיון מצוין. מושתלים הרי צריכים להמתין זמן רב עד שנמצא להם האיבר המתאים. זה מאפשר לצלם אותם במשך זמן רב, ומתוך החומר המצולם לברור את רגעי הכאב הסוחטים ביותר, המדויקים ביותר, ואפילו לצאת צדיקים. אם יבואו אליהם בטענות על יצירת הסטריפטיז הרגשי הזה, יאמרו בערוץ: מה רוצים מאיתנו, אנחנו רק רוצים לדרבן אנשים שיחתמו על כרטיס אדי.
ברור, רק אדי היה בראש שלהם כשפלשו ככה עם המצלמה לתוך הכאבים והסיוטים הגדולים של מושתלת הריאות. לתוך בלוטות הדמעות של משפחת התורמת. בעצם זה רק עניין של סטנדרטים. השבוע היו המצלמות קרובות מאוד לדמעות המצולמים. עוד חמש שנים ישוגרו מצלמות וידיאו מיניאטוריות לתוך גופם. בטח יהיה מרתק לראות את ההשתלה מהצד השני.
"חוזרים לחיים", ימי א', 21:00, ערוץ עשר