מי שצפה בעונה האחרונה של “מאסטר שף", שהסתיימה שלשום, לא יכול היה שלא להתרשם מדמותו של יהוידע ניזרי, מתנחל מחוספס ונטול מניירות - אחד כזה שבמבט ראשון לא ברור מה הוא כבר מבין בבישול. הרי גבעות בנימין לא נחשבות למעוז קולינרי או למקום מושבו של ציבור אנין טעם במיוחד. אך עם התקדמות התחרות, נחשפו החן של ניזרי, הכישרון, היצירתיות והפתיחות, והוא הצליח לכבוש את לב הצופים והשופטים.
“את לא מאמינה כמה זמן לוקח ללכת ברחוב כשאתה בפריים טיים", מתנצל ניזרי כשהוא מגיע באיחור קל. “הליכה של חמש דקות לוקחת 20 דקות. כל הזמן עוצרים אותי, מברכים, שואלים. אני עדיין לא מכיר את זה מספיק בשביל להחליט אם אני אוהב את זה, אבל בינתיים זה כיף".
איך אתה מרגיש אחרי הגמר?
“אחרי צילום הפרק, כשלא עליתי ל'ראש בראש', הרגשתי פספוס נוראי, כי לא התכוננתי לגמר כמו שצריך. אני לא מכיר את הפורמט מספיק טוב בשביל להבין שאני יכול להכין מה שאני רוצה, ולא ממש משנה מה המשימה. הייתי קצת בלחץ, הייתי יכול להיות הרבה יותר יצירתי. אם קצת הייתי משתחרר מהמתח והלחץ, הייתי יכול להעיף אותם. אני יודע שהייתי יכול לקחת. לא הצלחתי לישון כל הלילה. בריאליטי יש המון כוח. האנשים שצופים בתוכנית מלווים אותך תקופה ארוכה, אתה יושב אצלם בבית המון זמן, אז הם מכירים אותך. אבל זה חד־סטרי, אני רוצה להכיר את כולם בחזרה".
ואכן, השיחה עמו נקטעת כל הזמן על ידי מעריצים שבאים להצטלם ולעודד. “תוציא את המתכונים שלך, היה מדהים. כל הכבוד", אומרת גברת אחת, וניזרי מודה בחיוך.
איך מתנחל מאיזו גבעה יודע משהו על בישול?
“אני מתנחל עם סטייל. ברגע שהתחלתי לבשל, גיליתי עולם ונכנסתי אליו. אני אוטודידקט בהתנהלות שלי, ככה למדתי ואני לומד כל הזמן. יש בי גם צד אמנותי, וברגע שהתחלתי לבשל זה הפך להיות אצלי לתחביב שהייתה לי ברכה בו, והילדים כל הזמן אמרו ‘אבא אתה חייב ללכת למאסטר שף’, ואני כל הזמן סירבתי. אין לנו טלוויזיה, וב־20 דקות שיש להם לראות סרטים באינטרנט ביום, הם רואים באופן קבוע 'מאסטר שף'. הם ישבו עלי הרבה זמן וניסו לשכנע אותי. בהתחלה אפילו לא ידעתי על מה מדובר, אבל כשזה כבר היה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, אמרתי להם שירשמו אותי אם הם רוצים, מתוך אמונה שזה לא יקרה" .
האוכל קובע
הילדים אכן רשמו את אביהם לתוכנית והוא הוזמן לאודישן. הוא ניגש אליו רק כדי לרצות אותם, אך להפתעתו התקבל. בחלומותיו הוורודים ביותר הוא לא חלם את מה שקרה בחודשים שלאחר מכן. “ואז מתחילים השלבים, ואני רץ, וכשאני מגיע לנבחרת אני כבר לא מבין איך זה קורה", הוא משחזר, “שאלתי אותם בהפקה כמה מזה זה הסיפור האישי של המתמודדים וכמה זה האוכל. הם אמרו לי שבשלב מסוים הסיפור באמת חשוב, זה שלכולם יש סיפור והם מקוטלגים לפי קבוצה באוכלוסייה ומין, אבל שמשלב מסוים האוכל זה מה שיקבע אם אתה נשאר או לא".
העיסוק באוכל ברמה כה גבוהה יכול להתפרש כאנטיתזה של המתנחל הדתי, שאמור, לכאורה, לעסוק ברוח.
“הגאולה האמיתית תבוא כשאנחנו נחזור ונחיה בחידוד של כל החושים שלנו. בתקופה שבה העם היה בגלות ולא הייתה לו אדמה ולא הייתה לו ארץ, החושים היו לשם קיום מאוד בסיסי. גם היה צריך את הניתוק מהחושניות והיצריות, אחרת היינו נטמעים באומות. התרבות הגלותית שסיגלנו לעצמנו הייתה תרבות שמאוד שמרה עלינו כעם, כאומה. וכמו שאמר בן־גוריון זצ"ל, אולי הוצאנו את היהודים מהגולה אבל לא הוצאנו את הגולה מהיהודים. עכשיו כשחזרנו מהגולה, העבודה שלנו היא איך לנתב את הכוחות והחושניות הזו לכיוון חיובי, בונה, יצרני ומשפיע".
איך עושים את זה?
“אני, כמתנחל, צריך לדעת לנתב את הכוחות האלה נכון ולא להפוך את החוש למטרה. החוש הוא אמצעי של חיים. החומריות והחומרנות הן לא מטרות בפני עצמן. מצד שני - אני לא רוצה רק לשרוד, אני רוצה ליהנות. יש גמרא שאומרת שכל מי שלא נהנה מאיזושהי הנאה בעולם הזה, עתיד לתת על זה את הדין. הקב"ה שם אותנו בכזה עולם מופלא ויש לך ניואנסים של טעמים וריחות. למה להתכחש לזה? זה חלק מהמציאות של הבורא".
מתנחל דתי בתוכנית כזו יכול להיתקל בקשיים, גם פוליטיים וגם דתיים.
“בקטע של כשרות, לא היה קל. פעם אחת מעדתי בזה, כי אחת המתמודדות הערביות נתנה לי לטעום משהו שהיא אמרה לי שהוא כשר, אבל זה היה עוף עם חלב. עם המתמודדות הערביות נאדיה ומוזנא היה די קל, כי אף אחד מאיתנו לא ניסה ליצור פרובוקציות. אבל מדי פעם זה צף. אני מבשל עם חומרי גלם מקומיים. לאורך כל העונה צחקו עלי שאני מכין אוכל ערבי. כשמוזנא הלכה, אמרו בצחוק שלפחות יש את יהוידע שייצג את האוכל הערבי".
עם בעל פוטנציאל
זו לא הפעם הראשונה שבה ניזרי בן ה־42 נמצא בעין התקשורת. לפני כשנה פונה מביתו שבעמונה, לאחר מאבק ציבורי ארוך ומתיש. אשתו תמר הייתה חלק ממטה המאבק של המאחז. הזוג נשוי 21 שנים, הם הורים לשמונה ילדים ולפני שמונה חודשים נולד נכדם הראשון. בקרוב תעבור משפחת ניזרי לביתה החדש ביישוב שהוקם למען מפוני הגבעה. מאז ועד עתה חיו בתנאי פנימיית נוער בעפרה. המשפחות שפונו, שחלקן הגדול נאלץ לחיות במגורים אלו, חוו קושי גדול, בנוסף לכאב על הריסת בתיהם.
לפני שנה וחודשיים פונה המאחז שבו גרה משפחת ניזרי כחלק מפינוי והריסת עמונה. “גרנו 20 שנה בעמונה. זו נקודה כואבת, ולא פשוט לי לפתוח את זה בכל פעם", הוא אומר בכאב, “זה הבית שלי, הילדים שנולדו לנו שם, השמחות, החיבור לאדמה, לעצים, זה נוף הילדות של הילדים שלי. נאבקנו קשה בשביל לשמור על הבית. העיקרון של המאבק היה לשמור על ארץ ישראל. עמדנו על שלנו. היישוב הזה נחרב ואנחנו נעקרנו ממנו. מאות אנשים גרו שם, זה היה סתם. זה משהו שאסור שיחזור על עצמו. זה מפרק אנשים, מפרק משפחות. הפגיעה לפעמים אנושה, בייחוד כשהאחים שלך עושים לך את זה. זאת תחושה של בגידה. הילדים שלי חווים את תחושת הבגידה הזאת חזק. אני אדם מבוגר שיכול להכיל את זה. הילדים שלי מרגישים סלידה מכל דבר שמזכיר את מדינת ישראל".
"כשאנחנו אומרים ‘והצלח מדינתנו’ בהבדלה, הם עושים לי הפגנה. זה הכי כואב. זה היה יכול להימנע, ובית המשפט היה תקוע בתוך ד’ האמות של שורת הדין לפי איך שהוא רואה את זה, של 'ייקוב הדין את ההר'. עדיין – יש פה בני אדם, אין כאן באמת אינטרס אמיתי. אותם הערבים שאפילו לא הוכיחו בעלות על הקרקע, היו יכולים לקבל אדמה או פיצוי כספי. לכפר הזה, לעמונה, היה מרקם חיים נדיר, הרמוני: אנשים מגוונים שחיו בהרמוניה אחד עם השני, פחות דתיים, יותר דתיים, ספרדים ואשכנזים, נוסחי תפילה שונים, הכל בטוב טעם. היה מקסים. זה היה טוב מדי מכדי שיהיה אמיתי. בגלל זה היה הכי טבעי בעולם להביא שמונה ילדים לעולם במקום כזה".
"ההרס שלו לא עשה טוב לאיש, והמדינה הציעה לערבים פיצוי, אבל ארגוני השמאל לא באמת רוצים לעזור לערבים. הם שם כדי לפגוע במרקם החיים הבריא ביו"ש ולערער את יציבות המשטר. איך לא שמים אותם בכלא? יש לכם דעה – יש לכם קלפי, תשכנעו את הציבור. הכספים הזרים שמנסים להשפיע על המדינה, זה הזוי. אני מכיל את כולם, גם אם אני לא מסכים איתם, רק אם הם לטובת עם ישראל והאנושות כולה. אבל מי שבא לפגוע?".
יישוב חדש מוקם בימים אלו למען מפוני עמונה, עמיחי שמו. ניזרי מתרגש לעבור אליו: “זה סוג של שיקום. אנחנו מתחילים לשקם את החיים שלנו. לחיות באכסניית נוער כמשפחה בלי חיים נורמלים של בית זה לא פשוט. זה באמת מרגש, למרות שאנחנו רואים שזה לא מתקדם מספיק מהר. כבר יותר משנה וחודשיים שאנחנו במציאות לא בריאה. אני מאוד מקווה שנעבור בקרוב".
ניזרי מדמיין את הבית החדש שיקים, ומספר איך נראות ההכנות לשבת בבית שלו. “אני הבשלן בבית כבר שש שנים, אני מכין הכל בבית", הוא מספר. "לפני זה אני הייתי מנקה וקצת מבשל, עד שלפני שש שנים תמר ראתה כמה אני סובל מהשטיפה של הבית, כמה אני לא טוב בזה וההפך, כמה אני אוהב וטוב בבישול, והיא הציעה להתחלף בתפקידים. מאז אנחנו חיים באושר ובאשר כמו זוג יונים".
לניזרי ולגיסו יש חברה לשירותי סיעוד לקשישים, המעסיקה ישראלים בלבד ומיועדת לעשירון העליון. עכשיו, לאחר הפרסום, ניזרי חושב לפנות לאפיקים נוספים. “אני רוצה לעסוק בחיבורים בין עולמות שונים בעם ישראל, ליצור שיח", הוא מפרט, “אני עדיין לא יודע באיזה פורמט זה יהיה, דרך אוכל או בדרכים אחרות. אני ארצה ללכד את העם בפעילות ציבורית. אני מכיר את כולם. נכון, אני מתנחל, אבל יש לי משפחה חילונית, חרדית ודתית, אני נוגע בכל העולמות ויש לי מה לתת לשיח הזה. אני רוצה למצוא את המאחד ולא את המפלג, לשים עליו דגש ולהתווכח בצורה מכבדת על השונה. אני יודע שיש לעם הזה פוטנציאל אדיר לכך. רואים את זה בעיקר בחו"ל: כל היהודים ביחד, לא משנה מה. ראיתי בהודו, למשל, שלא מעניין את האיטלקים או את הגרמנים מה קורה עם בני עמם. אבל ישראלים – תוך יום מישהו בא לחלץ ולעזור. ככה זה. בין הישראלים יש ערבות הדדית מדהימה. ברור שיש גם מחלוקות, כמו בבית, אבל בסוף נשארים אחים. אם שמים דגש על המאחד ולא על המפלג, אפשר לחיות בשלום ובאהבה. האמת לא נמצאת בכיס של אף אחד".
יש לך חלומות גם בתחום הקולינריה?
“יש לי יקב בוטיק קטן, יקב הר חצור, אני מייצר 3,000 בקבוקים בשנה. בקרוב אפתח מקום קטן בעפרה שיהיה מרכז המבקרים של היקב - בר יין עם בשרים מעושנים, בסיסי וטעים".
--