אם בעולמנו העקום לפעמים מסתובבים רוצחים סדרתיים, אז באמת שאין סיבה להתרגש מאיזה מופרע שצבע בשבוע שעבר שני צבים מתים בגוני כתום. על השאלה למה עשה זאת, ואיזו שמחה מצא במעשה, יכולים לענות רק פסיכיאטרים. אפשר רק לקוות שלבני משפחתו ולחיות המחמד שלו מעניק הצובע יחס אוהד יותר.
צפייה במהדורות החדשות של מוצאי החג - מוצאי כל חג - הוסיפה מלבד הדיווח הנומינלי–שגרתי על כמה רבבות המוני ישראל פקדו את שמורות הטבע והגנים, עוד דיווח שגרתי: כמויות הזבל שהותירו אותם המוני בית ישראל. פרט לחניונים הציבוריים, חופי הנחלים, היערות, המדשאות ואיי התנועה שטבעו בערימות הזוהמה, משך תשומת לב מיוחדת אותו סרטון וידיאו שצולם בטיילת ראשון לציון, שבו הופיעו מעשי ידיהן להתפאר של כמה עשרות משפחות, שהסבו ליד שולחנות וספסלים ציבוריים ואת מה שהותירו אחריהן שם אפשר רק להשוות למעשה ידיו של הוריקן מתפרע.
המראה היה יותר ממגעיל. הוא היה מטורלל. בלתי אפשרי היה להבין כיצד עשרות אנשים שיצאו לשוח בטבע, לפחות לאכול מול הים, היו מסוגלים לשבת במרכזה של ערימת זוהמה כזו ולנגב בשלווה צלחת חומוס.
במוצאי יום העצמאות המתרגש עלינו לטובה אנחנו עומדים לראות בערוצים השונים עוד הרבה מהסרטונים הללו. כתבי טלוויזיה יצקצקו בצוותא עם אנשי רשות הטבע והגנים, ועם ישראל ימשיך לייצר זבל במתכונת חג. קשה להבין איזה בורג משתחרר בראשו של העם הזה, או לפחות אצל חלקו, כשהוא יוצא מהבית, שבו בדרך כלל הוא מקפיד לשמור על היגיינה.
אפשר לכתוב כאן בלי להסתכן יתר על המידה: לא הסודנים והאריתריאים כבשו את אילת אלא המזהמים. כבר הרבה שנים אני לא דורך בעיר לא בגלל המחירים המופקעים של המלונות אלא בגלל הפחד לחטוף מכות ליד הבריכה. אלה גם האנשים שצובעים צבים מתים. זו לא שאלה של הרגלי היגיינה. זו בעיה בסיסית עמוקה הרבה יותר שמצריכים הנהגה טובה בירושלים וטיפול פסיכיאטרי ממושך. מה עושים בינתיים? הרבה ריטלין והסתגרות בבית בחגים. אין דרך אחרת.