נתחיל מהסוף. יואב לימור הצליח לקלף בצורה נפלאה שבעה רמטכ"לים. רואים שזה לא היה קל, רואים שיש הרבה מאוד חומרים שנשארו על רצפת העריכה, ואין ספק שעל מנת לדבר איתם על אותם רגעים, לימור היה צריך להשתמש בכל הניסיון שלו בתור עיתונאי. אבל התוצאה הסופית של "להיות רמטכ"ל" היא פשוט מצוינת, כי היא הלכה עם האנשים האלה כמעט עד הסוף.

היה שם עימות של ברק עם אסון צאלים ב', של מופז עם ההדחה, של גנץ שמספר על הזעם בקבלת ההחלטות, של מופז כרמטכ"ל, שר ביטחון, ואב מודאג ששומע את הבן שלו סופג אש בשטח, ומורה להמשיך במבצע. כל אחד מהאנשים שהתייצב מול המצלמה קיבל הרגשה נוחה להתבטא, עד לרמה שגם על הדמעות בלילה של מנהיגי הצבא שלנו הצלחנו לשמוע.

"להיות רמטכ"ל", סרטו של יואב לימור, בודדה את כל אחד מהם, ויצרה רצף זמן מרתק לאורך כל התוכנית. הפרשות שצפו שם היו אלה שפגעו בלב החברה הישראלית, וגרמו לכל מי שזוכר את המקרים להתכווץ. נחשון וקסמן ז"ל, אסון צאלים, פרשת חילוצו של מדחת יוסף ז"ל, העימות שהביא לגירושו של יעלון מהצבא, פרשת הרפז, גלעד שליט, מלון פארק, ועוד סיפורים מרתקים, ששבעת גיבורי ישראל האלה, דבר שאנחנו נוטים לשכוח לפעמים, שופכים אור מנקודת המבט הכי מסתורית שיש.



"הרמטכ"ל אף פעם לא לבד, אבל הוא תמיד בודד", היה המשפט שכולם הסכימו עליו בדרך כזאת או אחרת. המפגש שלימור "סידר" להם עם התמונות מאחורי גבם, שהיו עדות לרגעים קשים בדרך כלל במהלך שירותם, עשתה את שלה, והצליחה להוציא מהם התייחסויות יותר מאשר פיקודיות או סתמיות. כשגנץ נשאל על צוק איתן, הוא רמז לנוסחאות קסם שההנהגה ניסתה לשדר, וכשיעלון התייחס לביקורת הוא הודה שלעתים זה פגע בו.

דווקא אחד הגופים שהכי נפגע מהסרט הוא הקבינט, ומדובר על הקבינט שרץ לאורך השנים. כל מי שהתייחס אליו, למרות הכבוד שנתן לו, התייחס לגוף הזה כאל גוף שבחלקים גדולים ממנו מנסה להוציא מהעומד בראש הצבא כותרות, כדי לרוץ לתקשורת ולהיות הראשון שייתן את הכותרת הבאה. כשמופז אמר: הרגשתי שהם מנסים לחלץ ממני כותרת, כשהראש שלי חושב על פעילות חיילים, ניתן היה להבין בדיוק מה עבר עליו באותם רגעים בישיבה.

בזה אחר זה התייצבו ברק, מופז, יעלון, חלוץ, גנץ, אשכנזי ואיזנקוט, ושפכו אור על התפקיד הכי מרתק שיש בישראל, על זה שמהרגע שפוקח את העיניים ועד שעוצם אותם נושא באחריות להצלחות ובעיקר לכישלונות, מנסה להביא צבא שהחל לספוג ביקורות כאילו מדובר בצבא של גיבורי על, אל המציאות, ואל הרגעים שבהם אפשר יהיה להכריע קרבות, גם שלא תמיד זה תלוי בו.

מרחק גדול מאוד משם, לרמת החיילים, התוודענו ביום חמישי האחרון לסיפור המטלטל בעובדה של חיילי גולני, אשר היו באירוע הנגמש"ים הקשה בצוק איתן, בו נהרגו שבעה מחבריהם וגופתו של אורון שאול ז"ל נחטפה. כל הקבוצה, שכל אחד מהם אגר כעסים ורגשות, יצאו למסע של עמותת "בשביל המחר" אל רומניה הרחוקה, אל הטבע, אל השלווה, על מנת לפתוח את כל הפצעים שחוו שם.

זה נכון ש"עובדה" נחשבת שנים לתוכנית הטלוויזיה הטובה ביותר שיש כאן באזור, אבל מה שנעשה שם, ברגעים מבריקים של עמרי אסנהיים, היה לתת לסיטואציה לדבר בפני עצמה. אסנהיים עצמו כמעט ולא התערב, ונתן לגיבורים האלה לדבר. אחד אחד הם פתחו את הפצעים, שכל אחד מהם נראה כמו סרט מתח שהוא הסיוט של כל אם בישראל. הראשון שחשב שהוא לבד, השני שנפצע בהתקלות וסחב את עצמו עד שחבר לחייל שחשב שהוא לבד בשטח.

זה שנשאר בשטח הכינוס בגלל פציעה ולא נפגע, וגם אחד, שקרע את הלב ברגע שסיפר שחיילים מגולני שהגיעו למקום חששו לתת לו להיכנס אל הרכב, על מנת שלא יסכן אותם, והשאירו אותו חשוף במשך לילה שלם כשהוא מגן על עצמו בנגמ"ש בו נשרפו חבריו בלילה הקודם.

זה לא היה סתם מסע, זה היה פצע מהדהד, שצריך להזכיר לנו בכל יום ויום את מה שהם חווים כאן, את הדברים שהם לוקחים הביתה, ולאחר מכן גם מוציאים על הקרובים ביותר, שלא תמיד יודעים לספוג את זה. משפט אחד שאמר אחד החיילים שם, מתאים לשתי התוכניות ששודרו: "עד עכשיו הייתי בטוח שאני הדפוק, עכשיו אני מבין שכולם מתנהגים ככה". ההרגשה הזאת, שבשני המקרים הותירה הרגשת גאווה ואשמה ביחד אצל הצופה, מצביע על מוצר טלוויזיוני שראוי וחשוב היה להגיש לצופה הישראלי.