"על הספקטרום" נכנסת לים של כתיבה על אוטיסטים וטובעת בו

"על הספקטרום" גירד לי את העצבים מהדקה הראשונה. פגשתי בחיי מעט מאוד אנשים החיים על הספקטרום האוטיסטי, ועל הספקטרום הטלוויזיוני אני מכיר רק את סאגה מ"הגשר". היא נהדרת. כתובה ומשוחקת נפלא. קשה לי לומר דברים טובים על התסריט ועל שחקני הגרסה הישראלית. "על הספקטרום" מספרת על שלושה: זוהר, עמית ורון רון, שנעים בין לקות שכלית לאוטיזם בדרגת תפקוד מתקבלת על הדעת. לא צריך לעדן את הדברים כי עוסקים בסביבה קשה וכאובה. את האמת צריך לומר: הגיבורים של הסדרה מתנהגים על סף הנורמליות. הם נראים טוב מדי.

התסריטאית דנה אידיסיס, שאחיה אוטיסט, הביאה לסדרה בוודאי מה שראתה בו ובחבריו. אלא שדבר אחד הוא להכיר ודבר שני הוא ליצור מראה של עולם כזה. לכל דמות בסדרה ישנם הליקויים שלה, הטקסט החסר, הביצוע המגושם. הסובלת מלקות שכלית מתפקדת טוב מכפי שסובלת מלקות שכלית מתפקדת. הלוקה באספרגר מבטא יופי את רגשותיו. והאוטיסט קצת לא מכוון לקצב של הסביבה. לא יותר מקצת.

מי שכותב סדרת דרמה בנושא פוסע בנתיבים לא הכי סלולים. אוטיזם הוא לא בלש שמחפש רוצח. אידיסיס לקחה על עצמה משימה כבדה מלכתחילה ויוצאת ממנה לא משהו. אני יודע את זה לפי מדד פשוט: לא יצאתי כואב מהצפייה. יצאתי מעוצבן. פגשתי על המסך אנשים שנראים כמעמידי פנים, לא כאלה ששכנעו אותי לשכוח שהם שחקנים, שגרמו לי להאמין שהם באמת על הספקטרום. כשמשהו לא נוגע ללב הוא לא נוגע ללב.

חברי על הספקטרום ומשפחותיהם - שמגיע להם יחס של קדושים ובמקום זאת מקבלים מהמדינה גיהינום - ייאלצו לחכות לסדרה הבאה.

"על הספקטרום", החל מ־22.5, יס EDGE

"הסיפור"

מה יהיה לנו: שרטוט מדויק ומכאיב המתאר איך זה קורה - אישה בוגרת מגלה ש"הרומן" שניהלה כשהייתה בת 13 עם מורה בן 40 היה בעצם התעללות מינית.

גיבורת "הסיפור" ג'ניפר פוקס היא במאית קולנוע בת 48 החיה עם בן זוגה בלי שהביאו ילדים לעולם. עולמה מתחיל להתערער כשאמה מוצאת חיבור שכתבה כשהייתה בת 13, ומתוכו לאט–לאט מתברר כי "רומן" שניהלה עם מדריך הריצה שלה בן ה–40, ובת זוגו, היה בעצם התעללות מינית בה, שאת הזיכרון ממנה הצליחה להדחיק במהלך כל השנים שעברו מאז.

שתי ג'ניפר משתתפות בסרט: האחת בת 48, המפלסת דרך בזיכרונה, וג'ניפר בת ה–13 החווה את הדברים בזמן אמת. "הסיפור" הוא שרטוט מרשים ומדויק המתאר מי יודע כמה מקרים דומים שהתרחשו ועדיין מתרחשים: הנערה הבודדה, המנוכרת לסביבתה וביתה, שהוריה לתחושתה זרים ואינם מבינים לנפשה. ואז צץ המושיע: המורה המבוגר, שמבין את נפשו של הטרף החלש, שיודע לספק לה את המילים הנכונות, את ההבטחות, את תחושות החום והחיבה שהיא כה זקוקה להן, ובתמורה מבקש ממנה את החום שלו הוא זקוק: יחסי מין איתה.

תמונות יחסי המין בין ג'ניפר בת ה–13 למורה הן קשות לצפייה, אף שהבמאית מציינת בפירוש שהשתמשה בשחקנית בוגרת לצורך צילומן. ועל אף הקושי הן חיוניות לסרט, משום שהן משיגות בדיוק את מטרתן: המחשת המעשה הבלתי נסבל שעושה המורה בתלמידתו.

"הסיפור" הוא סרט ארוך, נמשך כמעט שעתיים, מתקדם צעד–צעד בלי למהר. אבל אורכו הוא מרכיב נוסף ומשמעותי בשרטוט הכה מדויק של הזאב הלוכד את כיפה אדומה הקטנה. ורק שבאגדה הזו, שהתרחשה באמת, לא היה צייד.

"הסיפור", החל מ־27.5, סלקום TV

"סוכני הזיכרון"

מה יהיה לנו: בנו ובתו של אדם ברוך יצרו סרט על אביהם המנוח. אפשר ליהנות בלי להגיע למסקנה.

עמליה ועידו רוזנבלום, ילדיו של אדם ברוך ז"ל, יצרו סרט משותף, שבו על פי הגדרתם ניסו למלא פערים בין האבא הפרטי שלהם לדמות החידתית ששימש בתרבות הישראלית.

פגשתי את אדם ברוך במסגרת עבודתי ב"מעריב" כמה וכמה פעמים. אין לי כוונה לעשות את מעשה השטות ומתוך ההיכרות הקצרה שלי איתו לנסח איזו התרשמות ממנו. שאחרים יתאבדו בים הסוער והעמוק הזה. מדי יום שישי הייתי קורא את מדורו, ולבד מהכתיבה הרזה והצלולה במופגן, הייתי נותר בדרך כלל חסר מילים מול שטף פסקי ההלכה, גזרי הדין החותכים שגזר על יצירות האומנות, על התנהלות הפוליטיקה, ומכתביו לאותה יקירתי, שהייתה או לא הייתה קיימת באמת.

אינני יודע עד כמה שימש כתמרור רב השפעה באומנות הישראלית. אולי השפיע, אולי לא. בארון הספרים שלי שוכנים לא יותר משלושה–ארבעה ספרי אומנות, ולרכוש יצירות של ממש לא היה לי מעולם די כסף. כל המרואיינים ב"סוכני הזיכרון" מספרים בשבחו של אדם ברוך. כאלה שחולקים על דרכו ועל שיטותיו, או בוחנים אותו במבט קר, לא מופיעים על המסך. זה מתקבל על הדעת כשאת הסרט יוצרים בנו ובתו של המנוח. זה לקוי כשמדובר במסמך דוקומנטרי, וראוי שהצופים יזכרו זאת.

אז באין הבנה לגדולתו של האיש או לא, ובידיעה שהסרט נעשה באהבת צאצאים לאביהם ופחות ברטרוספקטיבה צוננת, נותר רק להישען אחורה בכורסה, להניח למסך לשטוף את העיניים וליהנות או לא ליהנות. אז מדובר באחלה סרט. ססגוני, שפע יצירות מאוספו של ברוך מופיעות על המסך ומרתקות את העין - כנראה שהבן אדם בכל זאת הבין משהו באומנות.