בנות ה־40 וה־50 בינינו יודעות את האמת. "סקס והעיר הגדולה" היא לא עוד פיקציה טלוויזיונית על נעליים של מנולו בלאניק, סקס, מיסטר ביג, אהבה נכזבת וחלומות שלא יתגשמו לעולם בניו יורק. בדיוק כפי ש"בנות" היא קולן של בנות דור ה־Y, כך "סקס והעיר הגדולה" היא קולן של נשות דור ה־X וזה שעל קו התפר.
אבל לפני שאשכנע את מי שקורא מהצד וסבור שמדובר בעוד טלנובלה קלילה לנשים, עם דמויות סטטיות ריקות מתוכן ועקבי סטילטו, זה אולי הרגע לתת קרדיט למי שסללה את הדרך לבאות: מרי טיילור מור, האישה הראשונה בטלוויזיה האמריקאית שגילמה אשת קריירה רווקה ועצמאית בקומדיית מצבים שביים ג'יימס ל' ברוקס, והפכה לאחת מתוכניות הטלוויזיה המוצלחות של שנות ה־70.
"המופע של מרי טיילור מור" שימשה השראה לסדרות על נשים שנוצרו בהמשך כגון "מרפי בראון", "אלי מקביל", "עקרות בית נואשות", "בנות" וכמובן "סקס והעיר הגדולה", במעין אבולוציה מתבקשת בתפיסת הייצוג הנשי בטלוויזיה האמריקאית. דהיינו, לא עוד עקרות בית עם סינר ענק שעומדות לצד בעליהן, כי אם נשות קריירה שמחפשות אומנם אהבה, אך גם אם אין אחת כזו בנמצא שום דבר רע לא יקרה.
ב־6 ביוני ימלאו 20 שנה לשידור הפרק הראשון בסדרה "סקס והעיר הגדולה" ששינתה את השיח הנשי בטלוויזיה האמריקאית, ונתנה ביטוי פמיניסטי, עוצמתי וחסר עכבות לסוגיות שהיו עד אז טאבו או שנותרו בגדר שיחות רכילותיות: סקס, אורגזמות וויברטורים. מתי בפעם האחרונה ראה מישהו בסוף שנות ה־90 שד חשוף בטלוויזיה בסצינת הנקה?
ב"סקס והעיר הגדולה" דיברו על הכל: על אימוץ, על הפלות, על בגידה, על מציצות, על סרטן השד ואיך לא - גם על גברים. הדיון על אהבה היה אומנם מאוד דומיננטי אך לא היה כלל העיקר. הבנות קארי, מירנדה, שרלוט וסמנתה אומנם שאפו ליחסים בריאים עם גברים, אלא שהקשר ההדוק ביניהן והחברות העמוקה והטוטאלית היו משמעותיים יותר מכל קשר עם גבר שהפציע בסדרה, בין שלפרק ובין שלעונה שלמה.
אחד הציטוטים הידועים הממחישים זאת הגיע דווקא מפיה של שרלוט - שדמותה התכתבה עם נשות הרומן הרומנטי של המאה ה־19 המחפשות אהבה לנצח - כשברגע של חולשה לאחר פרידה היא אמרה: "אולי אנחנו הבנות הן הנפשות התאומות זו של זו, והגברים רק נועדו לכך שנוכל להשתעשע איתם".
***
"סקס והעיר" שודרה בשנים 1998–2004, והיו שני סרטי המשך כושלים באורך מלא, שמעריצי הסדרה המכורים כמוני נוהגים להתעלם מקיומם. היא עוקבת אחרי קארי ושלוש חברותיה, שלוש מהן בנות 30 פלוס, מלבד סמנתה המבוגרת מהן בעשור. מירנדה עורכת דין, שרלוט אוצרת אומנות, סמנתה אשת יחסי ציבור וכמובן קארי בראדשו בעלת טור בשם "סקס והעיר הגדולה" בעיתון "הניו יורק סטאר" (הדמיוני).
ההשראה לסדרה הייתה סדרת טורים שכתבה ל"ניו יורק אובזרבר" הסופרת קנדיס בושנל, שהייתה בליינית ניו יורקית וכתבה מדי שבוע על חיי המין של רווקות בעיר. הטורים הפכו לספר שזכויותיו נרכשו על ידי המפיק דארן סטאר ורשת HBO, שהייתה החלוצה והאמיצה ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות באותה תקופה, ובעצם עד היום.
אני מניחה שסוד קסמה של הסדרה טמון בעובדה שלא קיים בה פרק שבו איזושהי צופה מפינה נידחת כלשהי בעולם לא צעקה אל המסך: "גם אני, גם אני, זה קרה גם לי" בהקשר כזה או אחר - ואין זה משנה אם היא מזדהה יותר עם קארי, שרלוט או מירנדה.
כל אחת מהדמויות אומנם מוצגת בקיצוניות, אך נשים רבות מתייחסות בעיקר לאלמנטים מסוימים בכל אחת מהן. מנקודת מבט מעמיקה יותר אפשר לומר שכל אחת מארבע הדמויות מייצגת צד אחר בנשיות המודרנית. הן אמיתיות ומופשטות בעת ובעונה אחת, מורכבות מבחינה רגשית וסגנונית, ואף שהן מעל גיל 30 ורווקות, הן לא רווקות אומללות, הן נשים עצמאיות שנהנות מסקס, מאלכוהול ומקניות, או כמו שקארי אמרה: "הוצאתי כסף על מתנות לחתונה ועל ילדים של אנשים אחרים, ואף אחד לא חגג את העובדה שאני רווקה".
זה הזמן לציין שבשנות ה־90 רוב הדמויות הנשיות בטלוויזיה האמריקאית הוצגו בקונסטלציה של "קבוצת תמיכה נשית". ב"סקס והעיר הגדולה" העניין בולט יותר, ועל אף המחלוקת בהצגתן הקיצונית של הדמויות - האפיון המוגזם, הנעליים היקרות, הפזרנות הניו יורקית שנדמית לעתים כלקוחה מתוך פנטזיית סינדרלה מודרנית של נערה מהפריפריה - מערכת היחסים ביניהן חזקה, מחויבת ומרגשת. כשמירנדה יולדת את בנה הבכור, נוטשת קארי את מיסטר ביג שבילה איתה ערב אחרון בניו יורק על כרכרה בסנטרל פארק, ורצה אל בית החולים. בסוף העונה השישית, כאשר סמנתה חולה בסרטן, מי שסועדת אותה היא שוב קארי החברה הטובה ולא בן זוג או אחד ממאהביה הרבים.
מסקרן היה לבחון מדוע הסדרה מוצגת לעתים קרובות בעיני הביקורת כסט מביך של דימוי נשי. התשובה טמונה בכך שלרבים לא היה קל להפריד בין הסצינות המתארות בחופשיות סקס אנאלי, שלשות, ויברטורים בצורת ארנב וזיופי אורגזמות, לבין התמה העיקרית - גברים ונשים אינם מבינים אלה את אלה.
כמובן שאי אפשר להתעלם מכך שהדיונים הנדירים בטלוויזיה - במעצמה שמרנית כמו ארצות הברית - על יחסי מין לא היו מתאפשרים באותה התקופה ללא עזרתן של תנועות פמיניסטיות מהגל השני והשלישי שהניפו את דגל השוויוניות והשחרור המיני. ולא רק זאת, אלא שכדאי לשים לב לכך שהחירות המינית שהדמויות נהנות ממנה בסדרה מוצגת ללא כל טון שיפוטי לאורך העונות, בין שמדובר בהרפתקאות המין הסוערות של סמנתה, בין שברומנטיקה חסרת התקנה של שרלוט, או ברומן שמנהלת קארי עם ביג בזמן נישואיו לנטאשה. חוסר שיפוטיות ואיזון מופיע גם בפרק שבו מירנדה מנסה להיות שותפה במשרד עורכי הדין על חשבון חייה האישיים, ומנגד שרלוט שמחליטה לפרוש מהגלריה שאותה היא מנהלת כדי להיות עקרת בית.
***
העונה הראשונה החלה בשבירת מוסכמות בימוי מוכרות. בתחילת הסדרה קארי הייתה עוצרת לעתים קרובות את מהלך הסצינות ומפנה מבטה אל הצופים ישירות עם הערה או שאלה. הטקטיקה החדשנית הזאת החזיקה מעמד בעונה הראשונה, נפלה בשנייה אבל השיגה את מטרתה. מי שקצת מבין בקולנוע וטלוויזיה יודע שמדובר בטקטיקה שמשמשת ללכידת תשומת הלב של הצופה, שבמקרה זה אין לו ברירה אלא להקשיב ולהזדהות. המספרת והצופה נמצאים בשיחה אינטימית מתמדת על קו העלילה. לרייטינג זה עזר.
בעונה הראשונה הביקורת הייתה צוננת, על אף הפופולריות של הסדרה, שעד שנת 2000 עמדה במקום הראשון בדירוג הצפיות של HBO. היו כמה מבקרי טלוויזיה ממין זכר שהגיבו על הפרקים הראשונים בהתנשאות. אלא שבדיקה קצרה בארכיון העיתונות האמריקאית מגלה שלא רק גברים השמיעו קולות שכאלה. שרלוט רייבן, פמיניסטית ופובליציסטית של ה"גארדיאן" הזהירה את חבריה שלא לכתוב על הסדרה ואף טענה מאוחר יותר "לא יכולתי לשאת את הרעיון שמישהו מאמין שהיצירה חסרת הערך הזאת רלוונטית מבחינה תרבותית". למרות הביקורות הללו, היו מי ששיבחו את הסדרה, ובפרט את הצגתה הרעננה למשל של דמות האישה החד־הורית בטלוויזיה (מירנדה): לא עוד אישה קשת יום, אלא אשת קריירה שלא מוותרת על רצונותיה.
ציר העלילה המרכזי סובב בכל פרק סביב קארי, הדמות הראשית, שנפלה כבר בפרק השני לרגליו של מיסטר ביג, איש העסקים המבוסס בן ה־43 עם רגשותיו המעורפלים כלפיה ובכלל. מה שהחל כקומדיה רומנטית של "אני מאוהבת כבת 16" הפך למסכת רעילה של אהבה הרסנית, אובססיבית וחרדה. גם אלה שהזדהו עם קארי (כמוני) לא התביישו לכעוס עליה כשעזבה את האהבה הטובה והבטוחה איידן (אף שידענו כולנו בתוך תוכנו שגם לנו קשה להיגמל מדפוסים הרסניים של מערכות יחסים). שנאנו אותה (ואולי קצת את עצמנו) על שמכרה עצמה לאלכסנדר פטרובסקי (שאותו גילם מיכאיל ברישניקוב) כשהתפטרה מעבודתה, עזבה את ניו יורק לפריז וויתרה על חייה עבורו.
אף שהעונה הראשונה הייתה קלילה יותר מאלה שהגיעו אחריה, היא יצרה במהירות תערובת חמצמצה של מצבי סאטירה שהפכו לרגעים כנים ושוברי לב שגילו לנו שעל אף הלוק המתוקתק, העבודה הנחשקת והדירה במנהטן, קארי בראדשו היא אנטי־גיבורה מובהקת שנתקלת לא רק בצרות בחיי האהבה אלא פה ושם גם בקשיים כלכליים, בקריסת מחשב וברגעים אינטימיים מביכים. דווקא בעונה האחרונה של הסדרה מי שנגעה ללבי יותר מקארי - שהפכה מדמות אמיצה ונון־קונפרמיסטית לאישה שמרנית נוסח שרלוט - הייתה דווקא סמנתה, שהוצגה בחמש העונות הראשונות כדמות מינית גרוטסקית חסרת עכבות והפכה בעונה השישית והאחרונה לדמות אנושית ועגולה שעוברת תהליכים אישיים לא פשוטים, מתמודדת עם סרטן, חווה בפעם הראשונה מערכת יחסים רצינית ומודה באחד הפרקים האחרונים: "אני בת 50 וגאה בזה!". אם בעבר צוין בכל פרוטוקול שהוא שלא שואלים אישה לגילה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה נהייתה חגיגה פומבית מעל המסך הקטן של נשים שלא מתביישות בגילן.
דמות מרכזית נוספת בסדרה ששווה התייחסות היא העיר ניו יורק, שהפכה ליעד נחשק עבור כל אישה שרצה היישר משדה התעופה להצטלם על מדרגות הבית המפורסמות של קארי. ניו יורק חוותה באמצע אחת העונות את הפיגוע במגדלי התאומים, שלא הוזכר בסדרה ישירות ולו כדי לשמור על מנת אסקפיזם בריאה לצופה המכור, אך כן הוקדש פרק הומאז' לעיר האהובה שנקרא: "I HEART NY" וגרם לרבים לדמוע.
***
אי אפשר לדבר על הסדרה ולהתעלם מהוויכוח הסוער בכל קבוצת חברות כלשהי בעולם, שתהתה אם איידן אכן היה הבחור המתאים ביותר עבור קארי, או שמא עליה לדבוק באהבתה הבלתי מתפשרת למיסטר ביג אף על פי כן ולמרות הכל - שאלה שרלוונטית למי שצופה בשידורים החוזרים עד עצם היום. אני באמת שואלת את עצמי אם כיום - כשיש מדיות רבות שמביאות לידי ביטוי טווח גדול של חוויית נשיות מורכבת - "סקס והעיר הגדולה" עדיין רלוונטית מבחינת המסרים שלה או שהיא פשטנית מדי לעידן המלנכולי־פילוסופי נוסח "בנות", שנחשבת פמיניסטית ועמוקה יותר?
אגב, כאשר הסדרה של לנה דנהאם "בנות" הופיעה לראשונה ב–HBO ב–2012, מיהרה היוצרת להודות לדארן סטאר יוצר "סקס והעיר" על ההשראה. השוואות בין שתי הסדרות היו בלתי נמנעות, בהתחשב בכך ששתיהן הציגו חבורה של ארבע בנות שונות זו מזו, המעבירות את חייהן המקצועיים והאישיים בעיר ניו יורק. אין תשובה בעיני לשאלה הזו, אני מניחה שצריך רק להכיר בכך שיש דרכים רבות להיות אישה ופמיניסטית ולנסות ליהנות מכולן.
אפרופו פמיניזם, אין ספק כי מי שטענו שהתסריט רדוד או ריק מתוכן לא באמת הצליחו להבין את השינוי התפיסתי שהצליחה לעשות הסדרה מבחינה תרבותית־טלוויזיונית בסוף שנות ה־90. אלא שבנימה אישית אני יכולה לומר בחשש שממרחק של 20 שנה יכול מאוד להיות שהמסר לא עבר כמו שצריך.
כשהפרק הראשון של הסדרה שודר בישראל, הייתי בת 21 ורציתי לכתוב טור בעיתון ולהתאהב. צפיתי בו בשעת לילה מאוחרת בערוץ 2 ונשאבתי למסך. קארי אומנם הייתה בפרק הראשון בת 34, אבל אני ראיתי בה את עצמי בכל מובן שהוא. כמובן שגם לי היה מיסטר ביג, אהבה נכזבת, שיער שלא מסתדר, הכל חוץ מכסף. אלא שבמשך 20 השנים האחרונות לא רק שהתבגרתי כרונולוגית ומנטלית - כולל הטור בעיתון, אלא שגם יצא לי לצפות לפחות עשר פעמים בכל פרקי הסדרה בתקופות שונות בחיי.
ממרומי גיל 40 אני יכולה לומר שההבטחה לשינוי תפיסתי־חברתי שרצתה להניע בעולם "סקס והעיר" בשנת 1998, לא בדיוק התממשה בשנת 2018. אחרת איך זה ייתכן שנשים בעלת כוח כלכלי וקריירה, שיודעות מי הן ומה הן רוצות מעצמן, עדיין רודפות אחרי אגדה רומנטית שלא באמת יכולה להתממש? בכל זאת, למרות הפרסים הרבים, הצופים בכל העולם והעובדה ש"סקס והעיר" באמת הביאה משהו חדש לטלוויזיה, אי אפשר להתעלם מהאובססיה המיוחדת לגברים, או כפי שמירנדה, הדמות הכי פמיניסטית בסדרה, אומרת באחד הפרקים: "איך זה קורה שלארבע נשים חכמות אין מה לדבר עליו חוץ מגברים?". מאחר שמטרתה העיקרית של הסדרה היא לחקור את חיי הרווקות בנות ה־30 ומשהו בסביבה האורבנית במאה ה־20, היה קשה לעשות זאת בלי להזכיר גברים, ועדיין...
קנדיס בושנל שהתראיינה לא מזמן ל"גארדיאן" אמרה שבחיים האמיתיים קארי וביג לא היו חוזרים זה לזרועות זו בפרק האחרון של הסדרה. אף אחת מאיתנו לא הייתה זקוקה לציטוט הזה ממנה כדי לדעת את האמת, אבל העדפנו לבלוע בשקט את השקר בזמנו ולדמוע מהתרגשות. תאמינו לי שאני כותבת את זה בצער רב, אבל אולי כאן בדיוק טמון הכישלון.