המשחק בין נבחרות סרביה ושווייץ במונדיאל הפך לקרב פוליטי לכל דבר. שני הכובשים של שווייץ, גרניט ג'אקה ושרדאן שאקירי, חגגו את השערים בתנועות ידיים שיצרו את תנועת הנשר האלבני. הם הניחו את ידיהם הפתוחות כשאגודליהם נעולים והאצבעות מושטות החוצה כדי ליצור את הנשר בעל הראש הכפול, המופיע על דגלה של אלבניה.



המחווה הזאת, שתפסה מיד כותרות בכל רחבי העולם, נבעה מסיפורם האישי של השחקנים, שמשפחתם הגיעה לשווייץ מחבל קוסובו. אזור בבלקן שמרבית תושביו הם אלבנים והכריז על עצמאות, אבל סרביה - ששלטה בחבל לאורך שנים וניהלה מלחמות עקובות מדם עם תושביו האלבנים - מסרבת להכיר בעצמאותו. האמוציות כאן ברורות, וגם לגיטימיות לגמרי. אף פעם לא קניתי את הססמאות בדבר הצורך להפריד בין ספורט ופוליטיקה. בטח לא כשמדובר בטורניר של נבחרות, שבו הלאומיות היא עצם העניין ויוצקת תכנים עמוקים (ולפעמים גם מכוערים) לתוך העימות הספורטיבי.



אלא מה? ג'אקה ושאקירי שיחקו, כאמור, במדים הלאומיים של שווייץ. המדינה שבה גדלו, ושאין לה שום קשר לעימות הבלקני. וכשצפיתי בחגיגות הניצחון שלהם לא יכולתי שלא לתהות איך הייתי מרגיש בתור אזרח שווייצרי. האם המדינה השבעה ממרכז אירופה משמשת עבור השחקנים רק כמשפחה אומנת, בשעה שלבם והתשוקה האמיתית שלהם נמצאים במקום אחר לגמרי? לשאלה הזו יש משמעויות גדולות בהרבה מהעניין הספורטיבי. כי בעולם שכולו מורכב מגלי הגירה גדולים ומדמוגרפיות משתנות, היא עשויה לנסח מחדש נושאים כמו נאמנויות, תרבות ובכלל - אופי המדינה.



המונדיאל הנוכחי מדגים את הקונפליקט הזה בשלל דרכים. קחו למשל את סוגיית מסוט אוזיל, שחקן נבחרת גרמניה. אוזיל הוא נכד למהגרים טורקים לגרמניה, כלומר דור שלישי במדינה, אבל הנאמנות שלו היא עדיין נושא לדיון. כששיחק במדי גרמניה מול נבחרת טורקיה ב–2012, הקפטן הטורקי טען שהוא “משחק בגרמניה בגלל הכסף". מצד שני, אוזיל הצטלם במאי האחרון עם נשיא טורקיה ארדואן בפוזות מחויכות וכמעט משפחתיות, שעוררו כעס רב בגרמניה, המצויה בסכסוכים עמוקים מול השלטון הטורקי.



שחקן גרמני נוסף ממוצא טורקי שהצטלם עם ארדואן, אילקאי גונדואן, ספג כתוצאה מכך שריקות בוז צורמות מהקהל הגרמני במשחק הכנה לקראת המונדיאל. איך אמור להרגיש הציבור העצום ממוצא טורקי שחי בגרמניה לנוכח הסערה הזו?



וזה רק קצה הקרחון, כמו שאומרת הקלישאה. קחו את נבחרת מרוקו. כולה. נבחרת שמרבית שחקניה הבכירים נולדו וגדלו במדינות אירופיות כמו צרפת, ספרד והולנד. יותר מזה, חלק מהשחקנים גם שיחק בנבחרות הצעירות של המדינות האירופיות. הבחירה שלהם במרוקו היא לא תמיד אידיאולוגית. לעתים היא נובעת מההבנה שאין להם מקום בהרכב של נבחרות בכירות כמו ספרד או צרפת. כוכב הנבחרת, למשל, חכים זייש, כיכב בנבחרות הצעירות של הולנד, שם נולד (ועדיין מככב, במדי אייאקס), אבל משחק במונדיאל בנבחרת מרוקו. אילו הייתי הולנדי, הייתי שואל מדוע אזרח של המדינה שלי - שנולד וגדל בה - מעדיף לשחק במדי נבחרת אחרת. ואם הייתי מרוקאי, הייתי אולי תוהה מדוע הוא מייצג אותי, אף על פי שהוא מעולם לא חי במדינה שלי. אבל קרוב לוודאי שהשאלות שלי מייצגות תפיסה מיושנת של לאומיות, שבינתיים משתנה למול עינינו וטורפת את כל הקלפים.



כי כשחושבים על זה, גם הנבחרות ה"מסורתיות" והמוכרות נגועות בקונפליקטים לאומיים קשים. ע"ע נבחרת ספרד הנוכחית. הרי הסכסוך בין ספרד וחבל קטלוניה התפרץ במלוא עוזו לפני מספר חודשים, ועדיין מבעבע. אז כששחקנים קטלוניים כמו ג'רארד פיקה צוהלים אחרי שער של נבחרת ספרד, האם הם אינם חולמים - בסתר לבם - לייצג בכלל את נבחרת קטלוניה? ובאותה נשימה, מהי בכלל נבחרת בלגיה? מה “בלגי" בהרכב השחקנים הזה, שמורכב או מבני מהגרים או מבלגים ותיקים, שהם מראש או פלנדרים או ואלונים (או בכלל דוברי גרמנית)? 19 משחקני נבחרת צרפת היו יכולים לשחק בנבחרות אחרות בעולם. מצד שני, 29 שחקנים שנולדו בצרפת משחקים במונדיאל עבור נבחרות אחרות.



השינויים האלה, שכרגע נראים רק על הדשא, מלמדים על תהליכים לאומיים דרמטיים, שמשנים את העולם. ובייחוד את אירופה, שכבר לעולם לא תהיה “קלאסית".