באחד משלושת פרקי הסדרה עומד יהודה עציון על גג בית המשקיף על הר הבית. גם כשהוא אינו אומר מילה, הצופה לא יכול להחמיץ את הכמיהה להסרת המסגד וכיפת הזהב בראשו ולבניין בית המקדש במקומו. צופה שלא חולק עם עציון רעיונות כגאולה ומשיח מעבר לפינה אינו יכול שלא להתפלץ מהמחשבה שמכל הפינות שבעולם הוא בוחר דווקא בתבליט הגיאוגרפי הזה שסביבו אנו חיים ככפתור האדום, שלחיצה עליו תפיל על ראשנו עולם מוסלמי זועם.
תפסו כבר בעבר את עציון לפני שהספיק להשלים את הטריק הזה. הסדרה "המחתרת היהודית" מצמידה את הצופה לכורסה גם בימים הרי גורל אלה של מונדיאל (אוי, יס דוקו, יס דוקו, מה קפץ עליכם לשדר דווקא בזמן גביע העולם סדרה משובחת כל כך שיכולה לעורר מהומה רבה כל כך בימים רגועים יותר). היא מקבצת אוסף מכובד ומכובד פחות של אישים שהיו קשורים לפעילות המחתרת וללכידתה בסופו של מרדף ממושך בידי שב"כ.
סיפורי החקירה והמרדף מעניינים כסיפור בלשי ומעצבנים מעצם הידיעה שכוחות הביטחון שלנו נדרשים להשקיע זמן ומאמץ בריצה אחר פושעים ישראלים מפונקים, שחושבים כי הם מבינים טוב יותר מכולם איפה האוזן של הנמלה.
בפרק השלישי והאחרון של הסדרה הופכים העניינים למסמרי שיער ממש - או למעוררי תקווה, תלוי כמובן מאיזה צד רואה הצופה את המציאות. אין טעם לפתוח כאן את הוויכוח הישן שמאכל את מדינת ישראל כמו חומצה כבר יותר מ–50 שנה. גם אם ינסה במשך שבוע שלם בלי הפסקה, לא יצליח יהודה עציון לשכנע אותי שהרעש שאני שומע מבעד לחלון הוא קול פרסותיו של החמור הלבן. ברור לי גם שאני מצדי לא אצליח - גם אם אנסה במשך שבוע - לשכנע את עציון שלא ייגרע דבר בעולם היהודי אם ירכוש מגרש, נגיד בפתח תקווה, ויבנה שם את הבית השלישי. בעניין זה, שלמרבה הצער משליך על שאר הדברים, הפערים בתפיסות הם עצומים ובלתי ניתנים לגישור.
ההבדל העקרוני העצום בין עציון המשיחי לביני הוא שתפיסת העולם שלי מקנה לו את הזכות הדמוקרטית להחזיק בדעותיו ולפעול למען יישומן באופן דמוקרטי וחוקי כמובן. עציון, כפי שהוא אומר בפרק האחרון של הסדרה, חושב שהוא זכאי להחזיק בדעתו, אבל אני איני זכאי להחזיק בדעתי ולפעול למען יישומה. הוא מבין היטב את רצון האלוהים, צריך ורשאי להוליכו בדרך האמת, גם אם אני מתקומם וצורח עד לב השמיים. זו לא פנטזיה, כמובן. עציון כבר הוכיח שחוק ודמוקרטיה מעניינים את הסבתא שלו. עכשיו האיש קובע שהוא וחבריו צריכים להשתלב בהנהגת המדינה כדי לבטל את הדמוקרטיה ולהשליט פה את שלטון ההלכה היהודית. הוא מקווה שהדבר ייעשה בהסכמה וברצון, אבל אם לא, וכאן הוא משתתק ומשאיר לנו להשלים בדמיוננו את המשך המשפט.
השערות סומרות למשמע דבריו של הפנאט הדתי שלמעשה מאיים כי אם לא ננהג כרצונו הוא יפתח במלחמת אחים. אבל אחרי שחולפת הבהלה הראשונית מתעוררת מחשבה נוספת, עצובה מאוד, אבל גם מרגיעה משהו. שעציון לא יאיים. יהיה רע מאוד אם הוא יתחיל להתפרע פה, כמו שעשה פעם, לפני שנלכד. אבל אם יכריח אותנו לכך, ויתעקש על מלחמת אחים כדי לממש את ההזיות שלו, הוא יקבל אותה. הארץ הזאת היא לא רק של עציון. היא גם שלנו.