"היום שבו קטעו לי את הרגל היה היום הכי מאושר בחיים שלי. זו אופוריה, תענוג. אני לא מתחרט לרגע על ההחלטה", אומר מתן ברמן (37), נכה צה"ל שנפגע ב־2002 ממטען חבלה בעזה. הפגיעה גרמה לו לתסמונת CRPS (כאב כרוני) שבגללה הוא ביקש לקטוע את רגלו.

"זה היה סבל בלתי מובן ובלתי מוסבר", הוא מספר, "לקח כמה שנים טובות עד שהרופאים הצליחו להבין שאני סובל מהתסמונת הזו. זה משהו שקורה בגלל טראומה פיזיולוגית. יש משהו בגוף שגורם למוח להתנתק מהגפה בגלל הטראומה, ובמקום לשקם את הרגל זה גורם לרגישות יתר, לכאבים בלתי פוסקים ובלתי מוסברים".

ברמן התגייס לצבא ב־1999 והגיע ליחידת עוקץ. “בזמן האינתיפאדה השנייה ירדתי לעזה עם הצוות שלי. היה לנו בסיס בניסנית באזור הדרום, והיינו נכנסים למוצב בתוך רצועת עזה למשך חודש, ליד היישובים היהודיים של גוש קטיף", הוא משחזר. “בכל בוקר הייתי פותח את הציר, והולך בראש הכוח עם הכלבה שלי ארבעה קילומטרים לסרוק באופן רגלי את הציר שמוביל מנצרים לישראל, כדי לראות שהוא נקי ממטענים. 14 במרץ 2002 הוא היום היחיד שהייתי רוצה לשכוח, ואני זוכר. מסיבה כלשהי לא ביצעתי את פתיחת הציר. זה כביש שמשני הצדדים שלו יש עפר ושבילים. מצד אחד יש בתים של שכונת בקשי בעזה, ומהצד השני יש מסגד. אני הייתי בג'יפ והטנק היה לידנו. פתאום שמעתי פיצוץ והטנק עף, נשרף. אני מריח את האבק, רואה את הדם של החברים שלי על הידיים. אלו מראות בלתי אנושיים".


מתן ברמן. צילום פרטי
מתן ברמן. צילום פרטי


למה בעצם לא פתחת את הציר באותו בוקר?
“אני לא יודע עד היום. זה פצע שהוא תמיד פתוח אצלי. זה סוג של תיבת פנדורה, נהרגים לך שלושה חברים מול הפרצוף, בגלל משהו שאתה עושה יום לפני ויום אחרי. אולי זו הסיבה לכך שאני סובל מפוסט־טראומה. זה היה הדבר הכי פשוט, הכי בסיסי, בשביל זה הוכשרתי בתור כלבן, ובאותו בוקר אלוהים החליט שאני אהיה בג'יפ כדי שאוכל להמשיך ולספר את הסיפור הזה והסיפור של כולם. זה אחד הדברים שאני עובד עליהם בלי סוף בטיפולים, לקבל את המצב כמו שהוא ולא לחפור בזה עד אינסוף. כנראה יד הגורל הייתה בזה".

מה קרה לאחר מכן?
“ברגעים שאחרי אתה עובד על אוטומט, מבצע את מה שצריך על פי הנהלים. חזרתי לתפקוד בלי שהייתי מודע לבעיה. הדברים קרו בימים שלאחר מכן, התחיל ליפול לי האסימון, בניתי בראש את המודלים של מה שקרה וחשבתי מה לא היה בסדר. עשיתי את זה לבד, עם הכלבה שלי, ניקי. רוב הזמן היינו לבד במוצב ויכולתי לתקשר רק איתה. התקשורת היחידה שהייתה לי בחוץ זה שבשש וחצי בבוקר התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני אוהב אותו, והוא שמע על זה בטלוויזיה בערב. עד היום ההורים שלי לא יודעים בדיוק מה עשיתי בעזה".

לטרוף את העולם

כשיצא ברמן מעזה, התפוצץ לו הכל בפנים. “ביקרתי את סבתא שלי בבית חולים, קיבלתי התקף חרדה ולקחו אותי לפסיכיאטר. כשהפסיכיאטר יצא הוא אמר לאבא שלי, ‘הבן שלך הלום קרב'. זו הייתה סטירת לחי", משחזר ברמן. “כל הזמן לא הבנתי מה עובר עלי, כל הלילות לא ישנתי, הגעתי למצב שאני מרטיב, אני עצבני, אני לא יוצא מהחדר, אני לא מתפקד. זה לא טבעי ונורמלי שזה יקרה לבחור בן 21. כשהפסיכיאטר אמר במה מדובר, הבנו מה כל הדברים האלו שאני חווה ושצריך לטפל בזה".

מתי הבנת שיש לך בעיה ברגל?
“זה קרה בתוך כמה חודשים, שהרגל התחילה לא לתפקד, התפתח פצע לחץ, איזשהו נמק, בלי שום סיבה מוסברת. כשזה התחיל לכאוב, לא שייכתי את זה לאירוע, זה היה בלתי מובן. הרגל התחילה לשנות צבע, להתנפח. היו לי הרי געש של מוגלה, נשירת ציפורניים, אי אפשר היה להתקרב לרגל, השערות של הזנב של הכלבה שלי נגעו לי ברגל וסבלתי מכאבי תופת. הרופאים אמרו ‘תלמד לחיות עם הכאב', אבל אי אפשר לחיות עם הכאב הזה. ביקשתי מהרופאים לקטוע את הרגל אבל אף אחד לא הסכים. באותה תקופה הייתי נעול בתוך החדר, כל הזמן על משככי כאבים, נכנס ויוצא מאשפוזים, עצבני כל הזמן. לא היו לי חיי חברה, לא יצאתי מהבית, וזה גם הוסיף לפוסט־טראומה".

מתן ברמן. צילום מסך
מתן ברמן. צילום מסך


איך היה נראה היום שלך?
“לא רציתי לקום בבוקר. רוב היום שלי עבר בשתיית אלכוהול, אין שגרת חיים, אין סדר יום, אין שום דבר שרציתי לעשות. אתה לא יכול לתפקד. בכל אותה תקופה המשכתי ללכת לשיקום. הפעמים היחידות שיצאתי מהבית היו לטיפולים פיזיים וגם נפשיים. במשך שבע שנים קיוויתי שאצליח להעלים את התסמונת ולהירפא ממנה, אבל זה לא קרה".

איך הצלת לצאת מזה בסופו של דבר?
“בית חולים רמב"ם היה המקום היחיד שהסכים להקשיב לי, לרצון שלי לקטוע את הרגל. פגשתי את פרופ' אילון אייזנברג לשיחה שהייתה אמורה להיות חמש דקות והתארכה ליותר שעה. ביקשתי ללכת לישון ערב אחד בלי כאבים ולקום בלי כאבים. זה היה מצב בלתי אפשרי. זה התפשט החל מהברך ועד לכף רגל, ברמה שאם היה מחכים כמה שנים זה היה יכול להתפשט לרגל השנייה או לגב".

ספר על הרגע שבו הבנת שתוכל לעבור קטיעה.
“זה היה כמו הגשמת חלום. סוף־סוף מישהו מקשיב לך, מוכן ללכת בדרך שלך. מאוד שמחתי, למרות שידעתי שהסיכויים להצליח בקטיעה הם נמוכים. אם הניתוח לא מצליח, זה אומר שאין לי רגל אבל התסמונת ממשיכה ואני ממשיך לסבול מכאב. אבל מבחינתי לא היה לי מה להפסיד. החלטתי ללכת על זה. ב־30 בנובמבר עברתי את הקטיעה וידעתי שאני יכול להפסיק לסבול. התחלתי לצאת מהבית, עברתי שיקום של הליכה על פרוטזה. חזרתי לעשות ספורט, לתפקד, לבלות, ליצור קשרים עם אנשים, לפתח זוגיות. פתאום יש לך זמן לתפקד ולא לחוש כאב ולסבול מזה. שבע השנים שבהן חייתי ב'הולד' הסתיימו. יצאתי לעולם ורציתי לטרוף אותו. גיליתי כל כך הרבה דברים שלא יכולתי לעשות, אני רוצה עוד ועוד, בלי סוף. להורים שלי היה קשה עם ההחלטה, אבל כשהם ראו אותי אחרי שבע שנים כאדם שמחייך, לא סובל, הם היו הכי מאושרים בשבילי".

בשנים שלאחר הקטיעה עסק ברמן בספורט תחרותי, וב־2015 הגיע למקום השלישי בעולם בטיפוס קירות. נכון להיום, הוא מדורג במקום השישי בעולם, ולאחרונה אף השתתף במסלול המכשולים הענק של התוכנית "נינג'ה ישראל" בקשת 12 (המשודרת בימי רביעי ושבת בשעה 21:00).

מתן ברמן. צילום מסך
מתן ברמן. צילום מסך


"ביום הקטיעה יכולתי לחזור לחיות כי הכאבים נעלמו מיד. היית עצמאי ויכולתי לחזור להתעסק בספורט, מה שהיה חסר לי מאוד. נכנסתי למקלחת בפעם הראשונה, והייתי שם שעה, אחרי שבע שנים שבהן לא הצלחתי להתקלח כמו שצריך בגלל הכאבים".

רגל של רובוט

אולם הגורל הכין עבור ברמן מכה נוספת. כשנה וחצי אחרי הקטיעה, כשהוא בן 30 בלבד, תקף את הספורטאי אירוע מוחי שכמעט סיים את חייו. “הייתה הופעה של ריקודים סלוניים בשבת בצהריים בבית הלוחם בחיפה, אני לא זוכר כלום מאותו היום", הוא מספר. “אחרי ההופעה ירדנו מהבמה ונכנסתי לסוג של הכרה מעורפלת, וכולם חשבו שמדובר בסוג של התקף חרדה או משהו שקשור להלם הקרב. אף אחד לא העלה בדעתו שזה אירוע מוחי".

"רק יום למחרת, כשלקחו אותי לבית החולים ועשו לי CT מוח, גילו ארבעה אוטמים במוח הקטן. הרופאים אמרו להורים שלי לקרוא לכולם כדי להיפרד ממני. אחרי 11 יום התעוררתי, אף אחד לא ידע למה. אמרו שיכול להיות שזה קרה בגלל הקטיעה, ועד היום אף אחד לא יכול להגיד לי שום דבר על זה".

הייתי במחלקה שיקומית, לימדו אותי ללכת מאפס, להזיז איברים, והכל עבד לאט. לא ידעו אם אני אחזור לתפקיד, לא האמינו שאני אקום ואדבר. אף אחד לא נתן לי סיכוי. אבל אני לא הייתי מוכן להאמין שאני לא אחזור לתפקד, לי זה היה ברור. הייתה לי עקשנות. כשהשתחררתי מהמחלקה השיקומית, הבנתי שאחרי כל מה שעברתי, למות - אני לא אמות, אז למה לא לאתגר את עצמי עד הסוף? החלטתי שאני לא מוותר לעצמי, פניתי לאקסטרים, עשיתי טיפוס קירות, סקי שלג, סקי מים, צלילות, קייט סרף, ווקבורד, רכיבת סוסים וגלישת גלים. בכל כמה חודשים התחלתי עוד ענף ספורט, אבל העיסוק המרכזי הוא טיפוס".

איך הספורט השפיע עליך?
“מבחינה תפקודית זה השפיע עלי טוב. כשאתה מצליח, אתה מבין שהשמיים הם הגבול. זה רק מדרבן אותך להמשיך ולעשות, לאתגר את עצמך עוד ועוד כי אין סיבה שלא תצליח. אני גאה בכל מה שאני עושה, גם בכישלונות - אני מצליח להפיק מהם תועלת. זה עיקרון שאני מצליח ללמוד ממנו. אני לא מוכן לוותר, זו לא אופציה. חבר'ה עם שתי רגליים שמטפסים ורואים אותי, שואלים ‘איך עשית את זה, אנחנו מנסים שנה להתאמן', אני אומר ‘תורידו רגל ודברו איתי'. אני הראשון בארץ ואולי בעולם שגולש קייט סרף בעמידה כשהוא קטוע מעל הברך. היום זה נראה לי הדבר הכי קל לעשות, עוד הישג, עוד פסגה. כשאני מסיים, אני ישר חושב על המסלול הבא והקשה יותר. התחושה שאתה עולה לפודיום באליפות אירופה ועוקף מטפסים של 20 שנה היא מדהימה".



איך החלטת ללכת לאתגר הנינג'ה?
“ראיתי את התוכנית בגרסאות מארצות הברית ומאנגליה, וראיתי בחור קטוע רגל שעשה את המסלול. החלטתי שכשזה מגיע לארץ אני קופץ ועושה אותו. הבנתי שהאופציה שלי להגיע היא לא גבוהה. לפי דעתי יכולתי להגיע לקיר, ולהגיע לגמר. התפקשש לי שם כשזה הגיע לגשר המטבעות, אבל אתה מתעצם מכישלונות, זה לא פחות חשוב מההצלחות. כישלון מפואר לפעמים עדיף. אני מתכונן לעונה השנייה, אני לא מוכן לוותר בשום אופן על אופציה להצליח. במיוחד שבני בן ה־4 רואה בי נינג'ה".

מכל הדברים שציינת, מה הרגע שהכי מילא אותך?
“הדברים הפשוטים לכאורה הם ההצלחות הגדולות ביותר שלי. לעמוד מתחת לחופה ולהתחתן, כשהבן שלי שאומר לי ‘אני רוצה רגל של רובוט כמו שלך'".

מה המסר שלך לעולם?
“הכל בראש, הכל אפשרי. אני לא מוכן לקבל את המילה ‘לא'. כשאני שומע ‘לא', אני רק אעשה יותר כדי להוכיח שאני כן יכול, אני לא מאמין שיש שמשהו שיכול להגביל אותי, אלא אם כן אני אחליט. אין משהו שיכול לעמוד בפניי".