הסופר ישי שריד והעיתונאית אפרת שפירא–רוזנברג ממשיכים את מסעם המשותף בישראל, בין מקומות פיזיים לערכים ולמושגים תרבותיים. ועכשיו, ברוח הימים הנוראים האלה, הם מכוונים את המצפן אל מושג הסליחה.
האמת, קשה בתחילה להבין מה הם רוצים. קשה למצוא למשל את הקשר בין האב דניאל, שסולח לנערים שהשחיתו את חומת כנסיית הדורמיציון, לבין שבתי בנדט, ממקימי ההתנחלות רחלים, שביצע שינוי בחייו והפך לאיש שלום עכשיו וראש צוות מעקב אחר בניית התנחלויות. אל הלהקה המבלבלת מצטרפים בהמשך עבריין שגנב מיליונים מלקוחותיו ולא נראה מצטער כלל, אישה חילונית אתאיסטית הרואה ביהדות מטען עצום, ולהקת מחול שכל חבריה דתיים ומוצאים את החיבור הנעלה ביותר עם אלוהים דרך הריקוד. תשאלו מה הקשר בין כל אלה? אני לא מצאתי כזה.
אבל לא מכאן נשמעת החריקה החזקה מכיוון "סליחה, מה התשובה?". מותר לפקשש לפעמים. בוודאי שגם לצוות נעים ואינטליגנטי כשריד ושפירא–רוזנברג, שמאוד משתפרת מפרק לפרק וכבר מתפרצת לדברי האחר רק כל משפט חמישי ולא כל שלישי. בהנחה שהסליחה והחרטה טבועות בתרבות היהודית, יש לשאול עד כמה הן אמיתיות ומשמעותיות. זו, כך נראה לי, השאלה שאותה לא ניסחו לעצמם שריד ושפירא–רוזנברג ואותה לא היטיבו לשאול בתוכנית.
אני חושב - אף על פי שידיעתי מצומצמת מאוד בענייני דתות ברחבי העולם - שאין דת אחת כמו שלנו שיש לה יום סליחה שנתי קבוע ומאורגן משמיים, ושביום הזה מצווים המאמינים להתחרט על מעשיהם הרעים, לבקש סליחה מהקדוש ברוך הוא ומחבריהם שפגעו בהם במהלך השנה האחרונה.
אדם זר, נגיד מנורווגיה או ממאדים, אילו היה רואה כיצד חלק נכבד מהעם הזה מתפלל במשך יום שלם, בוודאי היה חוזר למולדתו חדור רצון לנסות לממש את כל הטוב הזה שראה בארץ הקודש. אבל האם באמת הקודש עולה על גדותיו בארץ הקודש? האם יש משמעות ממשית כזו שאפשר לגעת בה, לא מהסוג המושגי, שאת עקבותיה יצאו לחשוף ולברר שריד ושפירא–רוזנברג?
התשובה פשוטה כמובן ונמצאת כל רגע סביבנו. אפילו אין צורך להתאמץ כדי לחפש אחריה. רגע אחרי כיפור, ובמורד הגרון מחליק הביס האחרון של המוס שוקולד בארוחה של אחרי הצום, מניח על עצמו עם ישראל את החליפה של האיומים וחוזר להיות אותו עם ישראל בדיוק: גנבים, גזלנים, רמאים, עושקי ניצולי שואה ונכים, מזוהמי נשמה המסרבים שילד אוטיסט ילמד עם ילדיהם בגן, מתפרעים בכביש ומתחמנים במס. עם ככל העמים. בעצם מעצבן יותר, כי הבטיחו לנו גדולות ונצורות, נשבעו לנו שהעם הזה יהיה אור לגויים, עם סגולה, ובמציאות קיבלנו לא סגולה ולא בטיח.
ועל כן המשדר הזה מעצבן כל כך. כי בבסיסו קיימת ההתנאות היהודית הישראלית, זו שטופחת לעצמה על הכתף בשביעות רצון ואומרת, בפה מלא בשר ונוטף רוטב של ארוחת אחרי הצום: הרי לכם, אנשי מאדים ונורווגים מרושעים שכמוכם, למדו מאיתנו, אנחנו עם של חרטה ותשובה. אנחנו קדושים וטהורים, אנחנו משהו משהו, ואם לא אכפת לכם, עכשיו תעבירו לי את הקטשופ.
היה שווה וגם מועיל להשקיע שעת צפייה בישי שריד ואפרת שפירא–רוזנברג לו היו מרפים מישראל המושגית הנהדרת הזו בצד, ונכנסים בצורה אינטליגנטית בישראל הכעורה האמיתית. זה היה שווה שעת שידור ועוד איך.
"נקודת מפנה - סליחה, מה התשובה?", יום שני, 17.9, כאן 11