טרום עידן האינטרנט והאייפון, כוכבי ילדותי היו שלישיית "הופה היי", קאסט "בלי סודות" ו"פרפר נחמד", ספי ריבלין, צחי נוי, אדם, דפנה דקל, כוכבי ערוץ הילדים ועוד. בימים הנשכחים ההם, התמונות עם הכוכבים צולמו דרך מצלמה בלבד, ולהשיג חתימה בעט של כוכב או כוכבת ילדים זה היה עולם ומלואו.
אלא שעולם הילדים השתנה דרמטית מאז, ואין דרך טובה יותר ללבן את הסוגיה הזו מאשר להפגיש בסוכה אחת בין כוכבי הילדים של פעם לאלו של היום. "מה זה פה? פגישת מחזור?" זורק עם כניסתו לסוכה שחקן הקולנוע והתיאטרון ואמן הילדים נתן נתנזון (63), ("בלי סודות", "זהו זה" ועוד), שמופיע בשנים האחרונות בהצגות ילדים תחת השם "סבא נתי" וכותב חומרים למיטב כוכבי הילדים הבולטים כיום.
חני נחמיאס (59), כוכבת הילדים הגדולה של האייטיז והניינטיז ("בלי סודות", "החדר של חני") ומשחקניות המיוזיקלס הבולטות בישראל, משיבה לו מיד: "נתוש, לא ידעתי שגם אתה תהיה פה". "אני מרגישה הכי זקנה כאן", אומרת בהומור ציפי מור (64), ותיקת השבט שנושאת בכל מקום את הכינוי "רגע", דמותה המיתולוגית מהסבנטיז בתוכניות "רגע עם דודלי" ו"הבית של פיסטוק", ולירון רביבו (24), מנחת ערוץ הילדים, שחקנית ודוגמנית, מוסיפה: "אני התינוקת בחבורה". "ברור, את גדלת עלי", מעיר לה היוצר והשחקן עודד פז (38), כוכב הסדרות "הפיג'מות" ו"גאליס" ומנחה ערוץ הילדים, וטופח על כתפה. "מזל שאני בגיל ביניים. אני הבין־דורי שבחבורה", מסכם כוכב הילדים חיים אוסדון (47), או בשם הבמה שלו, "דוד חיים".
אין כמו מפגש כזה כדי להעלות זיכרונות נוסטלגיים מהתקופה שבה כוכבי הילדים התנהלו אחרת. "לפני ש'רגע עם דודלי' עלתה לאוויר בשנת 1976, לא חלמתי בכלל להיות כוכבת ילדים ולא חלמתי בכלל להשתתף בתוכניות ילדים", מודה מור. "חלמתי להיות שחקנית טובה. לא חשבתי בכלל להיות מפורסמת או כוכבת, זה בכלל לא היה בתודעה שלי. אחרי הלהקה הצבאית השתתפתי בכמה הצגות שבהן עשיתי פנטומימה, ולבמאי החינוכית זה התאים לדמות של 'רגע'. כך התגלגלתי למקום הזה. לא באמת תכננתי את זה. אם היו אומרים לי: 'תהיי גזר!', אז הייתי גזר. אני זוכרת שכשהתחיל ערוץ הילדים, ביקשתי מהאמרגנית שלי שתסדר לי להיכנס לערוץ, אבל היא אמרה: 'זה שטויות, זה סתם. אין בזה כלום. חכי, קודם תדעי מה יהיה שם, ורק אחרי כך תראי אם צריך ותלכי לשם'. אז זהו, שאחר כך כבר לא היה צריך".
"ציפי בדיוק הצביעה על שינוי מאוד גדול שחל בעולם הילדים", מתערבת נחמיאס. "הדור של היום לא רוצה באמת להצטיין במשהו, הוא רוצה להיות מפורסם. זה לא משנה אם זה דרך עבודה קשה על הבמה או דרך אינסטגרם. הדור של היום לא רוצה להיות טוב במה שהוא עושה, הוא רק רוצה שיכירו ויזהו אותו, בכל דרך שהיא. ציפי אמרה דבר נפלא. היא רצתה פשוט להיות שחקנית טובה".
"אני לא יודעת מה זה היה להיות כוכב ילדים פעם, אבל היום אני יכולה להעיד, על עצמי לפחות, שזה ממש כיף", אומרת רביבו. "ברגע שאתה מדבר לקהל של ילדים ונוער אתה יכול ללמד אותם, ללמוד מהם ובעיקר לראות את האהבה שלהם בעיניים: אם הם אוהבים אותך - אז הם אוהבים אותך עד הסוף, ואם הם פחות מתחברים - אז הם פחות מתחברים אליך. זה כיף לעבוד ולהופיע ולשחק איתם. זה נשמע קלישאתי, אבל החלום הכי גדול שלי מאז ומתמיד היה להיות מנחה בערוץ הילדים, ואני נהנית מכל רגע. זה כבוד עבורי לשבת פה עם אנשים שגדלתי עליהם".
"אני אף פעם לא מגדיר את עצמי 'כוכב ילדים' ולא אוהב את המונח הזה", אומר מצדו אוסדון. "כוכבים יש בשמיים. אני אמן ילדים. כולנו פה אמני ילדים. היום אמני ילדים מאוד נגישים. פעם אמני ילדים נחשבו לכוכבים, כי באמת אי אפשר היה להתקרב אליהם. היום אנחנו נפגשים איתם בקניון, עונים להם בפייסבוק וזמינים עבורם. בשנים האחרונות הרמה של אמני הילדים מתחילה להשתפר. היום אתה מבין שכדי להגיע לצמרת אתה צריך להביא תכנים טובים, להביא את האג'נדות האיכותיות של פעם, של 'בלי סודות' למשל, כי אם אתה רק נותן שטויות, זה לא מחזיק מים. אתה לא יכול להגיע לטופ אם אתה לא מספק תוכן טוב וערכי".
"הטלוויזיה החינוכית עבדה על תוכן, תוכן ותוכן", מוסיפה נחמיאס. "היינו ארבעה שחקנים ב'בלי סודות' והיו סביבנו 40 יועצים: היה לנו עורך לשוני, היו אנשים שהקפידו על מה שאנחנו לובשים וכמובן יצרו תכנים חינוכיים ולימודיים. אני חושבת שהדור של הטלוויזיה החינוכית היה מאוד־מאוד נשכר".
"הייתה גם יועצת מדעית שחשבה כל הזמן מה אנחנו מוציאים מהפה, מלבד איך שהתסריט כתוב ואיך שהילדים יבינו את זה", מספרת מור.
והיום יש את זה?
"ברור", טוען אוסדון. "אני עובד עם ערוץ 'הופ' ואני חייב לומר שהם מקפידים על העברית ועל התכנים. יש שם הקפדה על כל ניואנס קטן".
"אתה יודע למה?", שואלת מור את אוסדון בהומור. "כי כל העובדים של החינוכית עברו עכשיו ל'הופ'".
"גם כיום, בפרויקטים שאני משתתפת בהם, יש הקפדה מאוד גדולה על העברית", מבהירה רביבו. "ובקשר למה שאמרתם על זה שהיום מה שחשוב לצעירים זה רק להיות כוכבים בכל מחיר, אני לא חושבת שהיום כוכב נוער או מישהו שעובד בתחום רוצה להיות כוכב. אני, למשל, גדלתי על ערוץ הילדים ורציתי להיכנס אליו כחלום, לא כדי להיות כוכבת. אני שחקנית ומנחה, וזה למעשה העיקר עבורי. אני לא הייתי מגדירה את עצמי כוכבת. אני שחקנית. אני לא חושבת שיש שינוי רב בין פעם להיום מבחינת הערכים, אלא פשוט מסתכלים על זה בצורה קצת שונה".
"לירון, את חיה את הטכנולוגיה המתקדמת עכשיו של האינסטגרם והפייסבוק וכל החשיפה לקהל מתאפשרת בלחיצה קצרה", משיבה לה נחמיאס. "כשציפי שביט או ציפי מור או אפילו אני התחלנו, היינו צריכות לנסוע ממקום למקום בשביל לחוש את הקהל שלנו. לא הייתה שום פלטפורמה אחרת. גם טלוויזיה זו פלטפורמה מקרבת, אבל היא מאוד רחוקה. היינו כוכבים שמנצנצים בחייהם פה ושם. אתם מנהלים את האינטראקציה איתם ואת ויחסי הציבור שלכם על בסיס יומיומי בכל מה שקשור לעוקבים. אתם בעצם מייצרים לעצמכם קהל בלי לעבוד. אנחנו היינו צריכים להגיע לכל מקום".
"זה נכון", עונה רביבו, "אבל אני חושבת שמי שבאמת רוצה להיות שחקן, לא 'כוכב' במירכאות, צריך לעבוד קשה. אז נכון שהיום הרבה יותר קל להגיע לקהל, אבל אני מאמינה שהדרך קשה גם היום".
בום על–קולי
לא רק הטכנולוגיה שינתה את מעמדם של כוכבי הילדים של היום, אלא גם אופיו של הדור שמעריץ אותם. "הדור של היום הוא דור אינסטנט", אומר פז. "פעם, בימי 'בלי סודות', למשל, הקצב היה מאוד שונה. היה רק ערוץ טלוויזיה אחד. ככל שהזמן עובר, הקצב יותר ויותר שונה, כמות התכנים גדלה והילדים לומדים יותר מהר. כשאנחנו התחלנו את 'הפיג'מות', הסדרה הקדימה את זמנה כי היא הייתה בקצב מהיר ולא כל כך ידעו לעכל את זה. עכשיו, כשאני מסתכל על 'הפיג'מות', אני מבין שבעצם היינו צמודים לקצב של היום ולא של אז. אין ספק שככל שעובר דור, צריך למצוא את הדרך להנגיש את התכנים בצורה פשוטה ובגובה העיניים. הדוגמה הכי פשוטה לכך היא הדרך שבה חני ונתן לימדו ילדים לדבר ב'בלי סודות', לעומת הדרך שבה היום ילדים לומדים לדבר מקליפ או משיר".
בשלב זה, נחמיאס ופז מחקים את קאסט "בלי סודות" בלימוד הגיית המילה "שער" ("ש־ער, שער, שער"), עד שנתנזון אומר: "אני יוצר היום תכנים למיקי מוכתר. אני יצרתי את הדמות שלה. אני מקפיד על התכנים ועל השירים שאני כותב למיקי. גם היום אני חושב שצריך להקפיד על העברית ועל הרמה של מה שאתה כותב, וזה נורא מצחיק שאני, יליד רומניה, לימדתי את ילדי ישראל לקרוא ולכתוב. אם אתה מודרך על ידי הדמיון שלך, אין גבול לאן שאתה יכול להגיע. אם פעם הייתי כוכב ילדים בגלל 'בלי סודות', היום אני כוכב ילדים בדמות של 'סבא נתי', כלומר הצלחתי להמציא את עצמי מחדש, וזה בגלל התוכן. זה נכון שהקצב השתנה. יש לי נכד בן 4 ששואל אותי: 'סבא, איפה אני יכול לראות את השיר?'. הוא רוצה לראות שיר. הוא לא מסתפק כבר בלשמוע. דרך הראייה הוא גם שומע. הטכנולוגיה מתקדמת".
"אני אגיד לך עוד משהו", אומרת מור, "בזמנו רצו לייצר בובה של 'רגע' והמפיקה התנגדה, כי היא טענה שהיא לא מעוניינת שבובה של דמות שהיא יצרה תימכר כמו ירקות בסופרמרקט".
"היום אם אין לך בובה בסופרמרקט, אוי ואבוי לך", מעיר נתנזון, ונחמיאס מוסיפה: "כש'בלי סודות' יצאה, זה היה מפץ גדול בשבילנו. מאנונימיות מוחלטת לעובדה שאתה הולך ברחוב וכולם מזהים אותך. זה היה בום על־קולי. מה זה עשה לנו? בעיקר סידר לנו המון הופעות. אני מופיעה בשנים האחרונות עם כוכבי ילדים ענקיים כמו דוד חיים, מיכל הקטנה, מיקי ועוד. מה שמבדיל אותם מאיתנו זו החנות. מה זה אומר? חיים מסיים את המופע ומתפרנס כי הוא הופיע מאמנותו. מאחורי הקלעים מוכרים כמויות אדירות של מוצרי לוואי של האמנות האמיתית שזה 'דוד חיים' - מפאזלים ועד משרוקיות, מימיות, חוברות צביעה וכו'. בזה אני מסתכלת עליהם בהערצה. לא יושב מולך דוד חיים, יושב מולך 'סופרמרקט דוד חיים'. אין דבר שהוא לא מייבא מסין ומוכר, וזו גאונות. נתן, איך לא חשבנו על זה?"
עד כמה ההתפתחות הטכנולוגית באמת משפיעה על עולם הילדים?
"משפיעה המון", אומר פז, וכולם מאשרים. "כש'הפיג'מות' עלתה לאוויר, היא הצליחה בזכות מוצר חדש שהגיח לעולם שנקרא VOD. אם לא היה VOD, הסדרה לא הייתה ממשיכה לרוץ. ילדים לא צפו בנו בשידור החי כמו בשידורים החוזרים של ה־VOD. היום יש דור שלם שמתפרסם בלי פלטפורמה בכלל, רק דרך האינסטגרם. אבל השאלה העיקרית, חברים, היא: 'האם אתה פה בשביל להישאר?'. כי אם אתה פה בשביל להישאר, בכל דור, האמנות שלך תהיה המובילה. אתה לא תייצר קריירה אם לא תייצר אמנות".
"אם האמנות שלך עובדת, אתה תמשיך לאורך זמן", מוסיף נתנזון. "אם אתה לא יודע לרגש ולהצחיק באותה מידה, אתה לא תהיה פה".
"היום זה דור המסות והמספרים", מעיר אוסדון. "היום אנשים נמדדים לפי כמות העוקבים שיש להם, כמות החברים בפייסבוק, כמות הלייקים והצפיות ביוטיוב. צורת המשחק השתנתה. אם חברה רוצה לקחת כוכב ילדים כפרזנטור, היא תבדוק כמה עוקבים יש לו. יש לזה יתרונות, כי העוקבים האלו הגיעו מעבודה קשה, ויש חסרונות כי אתה פחות מתעסק באמנות כשאתה משקיע בזה. אני, למשל, גרוע מאוד ברשתות החברתיות. אני לא עובד בזה ואין לי זמן בזה. אני עוסק בליצור".
"גם הגימיק מאוד עובד היום", טוען נתנזון. "לפני כמה זמן כתבתי למיקי את הסלוגן: 'מה נשמע? מה נשמי? מה נשמיקי', והיום כל המדינה אומרת את זה. אתה חייב למצוא גימיק שיתפוס את הילדים ושאפשר לשווק אותו ברשתות החברתיות".
איך התגלגלתם לתחום המשחק?
רביבו: "למדתי בבית הספר למשחק 'טכניקה', ודרך אודישנים הגעתי להשתתף בסדרה ששודרה בערוץ. אבל חוויתי את הערוץ ואת האהדה של הילדים רק כשנכנסתי לערוץ כמנחה".
פז: "פעם הדרך להתגלגל לתחום הבידור והמשחק הייתה דרך הלהקות הצבאיות שהיו פלטפורמה. אני הגעתי מתיאטרון צה"ל; חני, נתן וציפי הגיעו גם הם מלהקות צבאיות. אבל אני חושב שאחרי כמה שנים זה הפך להיות צוותי בידור, ואז תוכניות ריאליטי, והיום זה אינסטגרם. המקפצה הזו רלוונטית ולא רלוונטית, כי משימת ההוכחה היא עליך בכל מצב".
נתנזון: "שלא תחשוב לרגע שבזה שאנחנו משחקים בפני ילדים, ויתרנו על המשחק גם בפני מבוגרים. כולנו עובדים על הצגות שונות ב'הבימה', 'הקאמרי' ועוד סדרות וסרטים גם לקהל בוגר".
יש שוני בין לשחק בפני ילדים ובין לשחק בפני בוגרים?
"יש שוני ואין שוני. כשאני עולה על הבמה באיזה מקום נידח עם מופע לילדים, אני מתייחס לזה כקודש הקודשים, בדיוק כמו שאני עולה ל'מצחיקונת' ב'קאמרי'".
רביבו: "אני דווקא מרגישה מעט שוני. כי כשאני למשל מופיעה או מנחה בפני ילדים, הם מסתכלים עלי בעיניים טובות, תמימות ומעריצות, וכשאני מופיעה בפני מבוגרים, אני יותר רוצה לדעת את התגובות והביקורות שלהם. הם מסתכלים עלי אחרת".
פז: "אני דווקא מאמין בלהסתכל לכל אדם, ילד או בוגר, בגובה העיניים, וזה לדעתי גם סוד ההצלחה של הסדרה שממנה התפרסמתי. אני לא רואה שוני בכלל. כן יש הבדל בין הקהל של חיים, למשל, שהוא קהל של זאטוטים, לבין הקהל של לירון ושלי, שהוא יותר בני נוער. הרעיון הכללי זה לפנות לכל המשפחה".
נחמיאס: "אני חושבת שמחזות זמר הם באמת המקום שבו נפגשת כל המשפחה. אני היום משחקת ב'אנני', ואתה רואה שיש סבים וסבתות, הורים, ילדים ונכדים, וכולם נהנים באותה מידה".
רביבו: "אתה חייב לספק את הסחורה לכל המשפחה כקהל, ובזה באמת אין שוני כי אתה צריך להביא את עצמך בצורה הכי טובה".
מור: "יש לי מופע שנקרא 'צחוק מביא אור עם ציפי מור'. שם יש משהו מאוד מצחיק. הקהל שרואה אותי כשאני באה, רואה אותי בתור 'רגע', ואז בהופעה אני מביאה פן בוגר ולגמרי אחר שלי, אבל אני מביאה אותו ממקום מאוד אישי ואמיתי, ככה שמתחברים לזה בשניות ומתרגשים. בסוף אני נותנת להם בצ'ופר את 'הבית של פיסטוק', כי אין לי ברירה".
איך משמרים תדמית כל כך הרבה שנים?
חיים: "הייתה לי הזכות לעבוד עם אמנים כמו טוביה צפיר, חני ונתן, ולמדתי מהם מה זה דיוק, מה זה ניואנס, מה זו מקצוענות. כשחני, למשל, שרה את 'גברת פלפלת', אתה מרגיש בכל פעם מחדש כאילו היא שרה זאת לראשונה. זו רמה גבוהה של מקצועיות עם מוסר של פעם, ואלו דברים שאני לומד מהם".
פז: "זה מקצוע לכל דבר. אם אתה מקצוען ומתייחס לזה כמקצוע, אתה תשמר את זה".
מה מספק במקצוע הזה?
"כולנו רוצים את האהבה והחום של הקהל ומחכים להם", עונה פז, ומור מוסיפה: "להיות על הבמה זו המציאות בשבילי. כשאני לא על הבמה, זה לא מרגיש לי כמו העולם שלי. המציאות הרגילה היא קשה בשבילי, ועל הבמה אני בפנטזיה ובחלום, וזה נורא כיף".
"כשילד בן 4, שעשו עליו חרם בגן, מגיע וצופה בתוכנית הילדים שלך, אתה שואב אותו לשעה מהעולם למציאות דמיונית שבה יש לו חבר, מפלט מהבעיות ומהקשיים שבהם הוא נתקל", מוסיף נתנזון.
"מפני שאני עכשיו אבא לילדים קטנטנים, שהם הקהל של דוד חיים, לצורך העניין, אמרתי לאשתי שאני מבין את ההורים", אומר אוסדון. "כשהילדים שלי שמחים - אני שמח. האושר שאנחנו גורמים לילדים בתוכניות ובהצגות שלנו - זה הסיפוק האמיתי. רק כשהפכתי לאבא התחלתי להבין זאת".
"אפרופו זה, כשהתחילו לשדר את 'בלי סודות' עדיין לא הייתי אמא", נזכרת נחמיאס. "כשהילד שלי היה בן 6, קניתי לו ערכה של 'בלי סודות'. הוא היה חוזר מבית הספר והשיעורים שלו היו: 'חני אמרה לנתן איפה המפתח'. זה היה אדיר!"
"כשהבן שלי היה בצבא, הוא היה קצת מתפדח מזה שהייתי באה לבקר אותו כי היה אומר לי: 'אמא, יגידו עכשיו שאני הבן של 'רגע'?'", משחזרת מור.
אסירים מרצון
החיים האישיים שלכם מושפעים מהטייטל "כוכב ילדים"?
פז: "זה משפיע המון. אני לא יכול ללכת לקניון בשעות הערב. בבקרים, כשהילדים בבית ספר, אני יכול ללכת. מבחינתי, כשהילדים בחופש, קשה מאוד להסתובב. מפני שיש דור שלם שגדל עלי, אז גם בחיי הלילה, במועדונים ובמסעדות, אנשים ניגשים אלי וקשה לי להסתובב".
"בדרך כלל זו תשומת לב נעימה", טוענת נחמיאס. "אם כי אני זוכרת את עצמי יושבת במסעדה עם משקפי שמש, כי היה קיץ. ניגש אלי גבר ואמר לי: 'תורידי את המשקפיים, הבן שלי לא מזהה אותך איתם'".
"לי משכו בשיער בשביל לראות אם אני גבר או אישה בימי הזוהר של 'רגע עם דודלי'", נזכרת מור. "זה היה מלחיץ".
"גם עניין הסלפי לפעמים משגע. אנשים לא שואלים אותך אם אתה מעוניין בסלפי או לא, אלא פשוט דוחפים לך את הפלאפון לפרצוף ומצלמים. פעם זה לא היה", אומרת נחמיאס.
"זה עוד הבדל בין עולם הילדים למבוגרים", מוסיפה רביבו. "כשמבוגר רואה אותך מופיע, הוא יכול מקסימום לגשת אליך ולהגיד: 'יפה, כל הכבוד, נהניתי, אני מעריך אותך'. עבור ילד, אתה כל העולם. בגלל זה, גם כשרואים אותך בקניון, ההורים לוחצים עליך להצטלם עם הילד כי אתה הכל בשבילו. לכן אנחנו חייבים להיות מאוד סובלניים ולהבין את זה. גם כשתופסים אותי ביום שבו יש לי פחות מצב רוח, אני משתדלת תמיד להיות 100% בשביל הילדים".
"ההבדל הדק בין אהבה לאהדה הוא כל כך שביר ודקיק, וזה חלק מהעבודה: להיות נגיש ונעים ומחויך תמיד, ואין לך מקום לעצבות אישית", אומרת נחמיאס. "אתה חייב לשמור על המוצר שאתה מייצג".
"יש שוני גדול מאוד בין הערכה להערצה", מדגיש פז. "כשהיינו ב'פיג'מות' לא חווינו הערצה היסטרית. ילדים אהבו אותנו וצחקנו מאיתנו, אבל לא העריצו אותנו. העריכו אותנו בעיקר. מצד שני, כשהופענו בפסטיגל לצד כוכבים כמו יהודה לוי או רן דנקר, הבנות היו קורעות את הבגדים רק כדי לגעת בהם. תלוי גם מי קהל היעד שלך. ילדים קטנים יותר מעריכים ממעריצים".
"יש גם דברים פחות נעימים בפרסום", מציין נתנזון. "לפעמים אנשים אומרים לי: 'בטלוויזיה אתה יותר גבוה, אתה יותר שמן'. בגלל שאני כבר רגיל להערות כאלה, אני יודע מה לענות".
"מפני שאני אבא לילדים, לפעמים אני אומר לעצמי: 'למה אנחנו צריכים להיענש בזה שאנחנו לא יכולים להסתובב חופשי?', אבל מצד שני, למה שאני אקריב את הילדות של הילדים שלי בזה שאסתובב במקומות של קהל היעד שלי?", תוהה אוסדון.
"אתמול הלכתי לאכול גלידה עם אשתי והילד וראיתי שיש שם כיתה של 40 ילדים", מוסיף פז. "ידעתי שאם אלך לקנות בעצמי את הגלידה, לא תהיה לילד שום גלידה. אז עמדתי בצד עם האוטו, אשתי הלכה לקנות את הגלידה, וישבנו ואכלנו. זו הקרבה".
"לא מזמן מיקי (מוכתר), שהייתה בחודש שמיני להריונה, פרסמה פוסט באינסטגרם על מקרה שקרה לה", מספרת נחמיאס. "היא הרגישה לא טוב ואיבדה נוזלים ומפני שהיא בהריון זה קריטי, אז אשפזו אותה בבית חולים. בגלל שהיא לא הרגישה טוב, היא לא יכלה להקדיש זמן באותו יום להצטלם עם ילדים. הנאצות והאיומים שהיא קיבלה על כך היו מרתיחים. היא פרסמה את הפוסט עם תמונה שלה בבית החולים מחוברת לאינפוזיה בשביל שיירדו ממנה. זו התובענות שהיא לא נוחה. אתה נכנס לסלון שלהם ואתה שייך להם".
אתם מרגישים אסירים של התדמית שלכם?
נתנזון: "כן, אבל אני אסיר מרצון. אוי ואבוי יהיה לי ביום שבו אני אלך ברחוב, ואף אחד לא יפנה אלי ולא ירצה להצטלם איתי. אני אהיה אדם מאוד עצוב. כמה אנשים אתה מכיר שהמקצוע שלהם הוא גם התחביב שלהם?"
נחמיאס: "לפני כמה שבועות הצגנו את 'אנני' שלוש פעמים ביום, ואמרתי לאבי קושניר שמופיע איתי בהצגה: 'זה קשה'. אז הוא אמר לי: 'אל תגידי קשה! קשה זה למי שעובד עכשיו בחום בבניין ובזפת. אנחנו עובדים הרבה ואינטנסיבי, אבל זה לא קשה, וזה נכון. כמו שנתן אמר: שלא ייגמר לעולם!"
רביבו: "זו זכות להיות במקצוע הזה. הזכות לשמח ילד היא הדבר הכי יקר לי בעולם".
מה היו חוויות ההערצה הכי הזויות שחוויתם?
פז: "הייתה לנו, 'הפיג'מות', הופעה על קרוז בספינה לפני עשר שנים. הייתה לנו מעריצה מטורפת בת 12. היא קנתה כרטיסים לבדה להפלגה. לשמחתנו, ההפלגה בוטלה, אבל זה היה קצת מפחיד".
נחמיאס: "ישבתי במסעדה, וישבה מאחוריי משפחה. הם עשו לי שלום וחתמתי להם על מפית. הילדה עשתה רעש, והאמא אמרה לילדה: 'אם תאכלי יפה, חני תקנה לך מתנה'. במשך כל הארוחה הייתי צריכה להסתכל על הילדה, כאילו עבדתי אצל האמא".
מור: "כשהגעתי למרפאה עם הבן שלי, שהיו לו 40 מעלות חום, הייתה שם אמא עם ילדה קטנה, וכל שנייה האמא אמרה לי: 'תגידי לילדה מי את! תעשי לה 'רגע'!' החזקתי את עצמי לא להתפרץ עליה".
נחמיאס: "יש גם דברים מקסימים ומרגשים בהקשר הזה. יש אישה חיפאית בשם חווה, שכיום היא בערך בת 70, והיא הולכת אחריי יותר מ־20 שנה ואוספת כל כתבה וכל ראיון וכל דבר שעשיתי. יש לה 'ארכיון חני' יותר גדול משיש לאמא שלי. היא הייתה הולכת לכל ההופעות שלי ומביאה בורקסים ועוגות. יש לה יותר מ־70 תמונות משותפות שלנו. היא הולכת עם קלסר 'חני נחמיאס'. בעיניי זה מקסים".
אוסדון: "גם לי יש 'חווה' כזאת. קוראים לה מרים. היא אוספת כל פרט מימיי כ'חיים הליצן' ועד היום".
רביבו: "אצלם אספו גזרי עיתון, אצלנו זה העלאות סטורי באינסטגרם איתנו. הזמנים באמת השתנו".
על אילו אמנים גדלתם?
"ספי ריבלין וציפי שביט הכי השפיעו עלי בתור אמן ובתור קומיקאי", בוחר פז, ואוסדון מחזק את דבריו: "ספי ריבלין היה גאון והשפיע עלי מאוד. מובן שגם חני נחמיאס, ציפי מור, שלמה ניצן ודודו אלהרר השפיעו עלי מאוד".
נתנזון: "לי זה קל. יוסי בנאי השפיע עלי מאוד. הוא היה מבחינתי אייקון. הוא גם בחן אותי ללהקות הצבאיות, ובאודישן שרתי שיר של יוסי בנאי. גדלתי עליו גם מבחינת תוכן. הוא ההגדרה לתוכן בעיניי".
מור: "נתן דיבר על יוסי בנאי, ואני זוכרת שהפעם שבה הייתי ממש מאושרת הייתה כשיוסי פגש אותי ברחוב עם הבן שלו יובל בנאי ואמר לי: 'אני זוכר את כל הטקסטים שלך בעל פה'. כשהייתי קטנה, אמא שלי נהגה לקחת אותי לכל מיני סרטים וגדלתי על רומי שניידר, צ'רלי צ'פלין, 'השמן והרזה', האחים מרקס, דני קיי ועוד".
כשרביבו פוצה את פיה כדי לדבר, פז דוחק בה: "חסר לך שאת לא אומרת עודד", והיא מצחקקת קמעה ומספרת: "אני זוכרת שכילדה היינו רואים בכיתה בלופים את 'החדר של חני', אז באמת גדלתי על חני נחמיאס. התרגשנו ברמות. כשהתחלתי להנחות עם עודד תוכנית משותפת, המשפט הראשון שאמרתי לו היה: 'גדלתי עליך'. זה קטע מטורף לגדול עם אנשים ולעבוד איתם".
נחמיאס: "לפני כמה שנים עצרתי טרמפ לחייל. הוא נכנס לאוטו, וכשקלט שזו אני, הוא התרגש וצלצל מיד לאמא שלו ואמר לה: 'אמא! את לא מאמינה עם מי אני באוטו!'. התברר בסוף שקראו לו בבית 'חני' כי הוא היה מכור ל'החדר של חני'. זה היה מרגש".
פז: "בהקשר למה שלירון אמרה, לשמחתי יצא לי לעבוד עם האמנים שעליהם גדלתי כמו חני נחמיאס, ספי ריבלין, שלמה בראבא ועוד".
נחמיאס: "בילדות לא היו לי 'איידולס' כאלה, אבל מי שהייתה לי כמיהה גדולה להיות כמוהם היו חברי להקת הנח"ל כמו ירדנה ארזי, גידי גוב, אפרים שמיר וכו'. חלמתי להגיע ללהקת הנח"ל. בסוף הגעתי לשם".
חלום ודמיון
מה המסר שלכם לילדי ישראל?
נחמיאס: "המסר שלי, וזה לא משנה אם אתה ילד או מבוגר, זה לעזור לקהילה ולהתנדב. נתינה היא משהו משמעותי".
מור: "הילדים של היום נחשפים לריאליטי שבו מלמדים אותם לתחמן אחד את השני. אני נגד זה. אני בעד לעזור אחד לשני ולשמור על האידיאלים של פעם. להיות בעד האנשים ולא נגדם".
רביבו: "המסר שלי הוא סלוגן שאנחנו מריצים בערוץ הילדים: 'רוצה, שווה, יכול'. כל ילד שרוצה משהו - יכול להשיג אותו אם רק יכוון לכך. כל אחד יכול להצליח אם הוא באמת מאמין בזה. צריך להתמקד בלהגשים את החלומות שלך ולא להסתכל על הדשא של האחר".
אוסדון: "שמחת הפשטות. לגרום לילדים ליהנות מהדברים הקטנים. האושר נמצא בכל מקום. להסתפק ממה שיש וליהנות מהחוויות הפשוטות של לטייל בפארק עם ההורים ובילוי זמן איכות עם המשפחה".
נתנזון: "לא להפסיק לחלום. חלום מוביל לדמיון".
פז: "להיות עם המשפחה ולבלות הרבה עם המשפחה והחברים. מהם אתה אמור לשאוב את הכוחות".
איפה אפשר לראותכם בימים אלו?
נחמיאס: "במחזמר 'אנני' שרץ בימים אלה ברחבי הארץ. אני בכנות יכולה לומר לך שזה אחד הדברים הטובים שעשיתי בקריירה שלי. זה הדבר הבא".
רביבו: "אני בדיוק מצטרפת לתיאטרון חיפה כדי לשחק בהצגה חדשה בשם 'בִּיוש', ואני רצה עם 'מופע הלהיטים של לירון רביבו', שבו אני מספרת על הדרך שלי. בנובמבר אגלם תפקיד ראשי בסדרת דרמה יומית חדשה בשם 'התחנה'".
נתנזון: "בחנוכה אני מופיע עם מיקי, קופיקו, לינור אברג'יל, יפית אטיאס, קוגומלו ורוי בוי בהצגה 'עולם האגדות'. כמו כן, כרגע אני עובד על יצירת תוכנית בידור חדשה עם צחי נוי".
אוסדון: "בחנוכה הקרוב אני משתתף ב'קסם של משחק', מחזמר מוזיקלי עם יובל המבולבל, בובו, מני ממטרה ואורנה ומשה דץ. זה מאוד מרגש לחבור לכל הכוחות האלה".
פז: “אני משתתף בסרט הילדים החדש, ‘גיבור בעננים’, בכיכובם של יובל המבולבל, שי ורועי, ורד פלדמן, ליאור דטאוקר ועוד, בבימוי אביעד קידר. זה סרט לקטנטנים שהיה לי כבוד גדול לעשות".
מור: “אני רצה עכשיו עם המופע שלי ‘צחוק מביא אור עם ציפי מור’, ומייעצת אמנותית ומעצבת בלונים לאירועים בחברת ‘זינגר’".