"שואה", כפי שכתב הוברמן, הוא מפלצת של סרט. זה מסוג הסרטים שרבים שמעו עליהם גם אם לא צפו בהם, בדיוק כפי שהם יודעים על "יוליסס" גם אם לא קראו ועל החומה הסינית גם אם לא טיילו בה. הוא הפך שם נרדף לעשייה מונומנטלית. לנצמן עבד עליו במשך 11 שנה, צילם לא פחות מ-350 שעות של חומר גלם, ויחד עם העורכת הישראלית זיווה פוסטק ערך אותם לכדי סרט באורך מפרך של כמעט 10 שעות.
אז מה אם זה כל כך ארוך?
בזמנו, הסרט הוקרן בשני חלקים ברחבי העולם, כולל כמובן בישראל, בה הפך מן הסתם לאירוע. לנצמן אמר שהוא עשה את "שואה" כפי שראה לנכון וכפי שהרגיש מחויב, ומצידו שאיש לא יצפה בו - אבל עשרות מיליונים גמאו אותו. מה שכן, זה היה בעידן אחר לגמרי, עם סף ריכוז גבוה בהרבה, בלי התראות ושלל הסחות דעת. האם האפוס התיעודי הזה יכול להיות רלוונטי גם בימינו? מניסיון אישי, כנראה שלא. בנאיביות מסוימת נתתי אותו כשיעורי בית בקולג' אמריקאי לפני זמן מה, ואף שלכיתה היו לא פחות משבועיים של חופשת האביב כדי לצפות בו, הם התקשו בכך בלשון המעטה. רובם הודו שצפו בו לא בנשימה עצורה אחת או בשני חלקים, אלא בפרוסות של עשר צפיות ואפילו יותר.
לכן, אפשר אולי להבין את ההחלטה של HOT8 לשדר את "שואה" השבוע כסדרה של עשרה פרקים. אפשר להבין, אבל אפשר גם להתקומם, ואין ספק שלנצמן מתהפך בקברו. הכעס הוא לאו דווקא כלפי הנהלת הערוץ אלא על הקהל המפונק.
האורך משרת שתי מטרות. לנצמן שם לעצמו כמטרה לתאר בצורה מקיפה ומדוקדקת את סיפורה של מכונת ההשמדה הנאצית, ולשם כך דרושה מניפה רחבה. התוצאה מאלפת, מאירת עיניים וחינוכית באופן שאי אפשר בכלל לכמת. הרבה מהמידע שחשף כאן לנצמן כבר נראה היום כמובן מאליו, אבל ב-1985 הדבר היה פורץ דרך, והרבה מתכני השואה שהפיקו לאחר מכן נישאו על כתפיו הענקיות. אם ג'ונתן גלזר הרשה לעצמו לפני שלוש שנים להתמקד בחיי היום-יום של הנאצים ב"אזור העניין" מבלי בכלל להראות את הקורבנות היהודים, זה היה בגלל שלקהל כבר היה כל כך הרבה מסיפור הרקע הודות לעבודה של "שואה".
"אם תלקק את הלב שלי, הוא ירעיל אותך"
כל זה קורה בגלל אורך הרוח וגם בגלל ההחלטה של לנצמן, שמגדירה את הסרט והפכה לאחת המפורסמות בתולדות הקולנוע. מדוקו היסטורי הייתם אולי מצפים שיתבסס על חומרי ארכיון, אבל ב"שואה" אין ולו קטע ארכיבאי אחד. כולו מתבסס על ראיונות שלנצמן קיים בזמן אמת עם שורדי שואה יהודים; עם פולנים נוצרים שהיו עדים לזוועות; עם פושעים נאצים שהפיל בפח באמצעות מצלמה נסתרת וטריקים אחרים; ועם ההיסטוריון ראול הילברג, שבקורקטיות מקפיאת דם שופך אור על מנגנון הפעולה של הנאצים.
לנצמן דיבר לא פעם על הסיבות להחלטתו: ראשית, כיוון שלדבריו, ב-1985 התמונות בשחור-לבן מן המחנות כבר הפכו נדושות, למשל בגלל שכיכבו בסרט כמו "לילה וערפל", שהוקרן פחות או יותר בכל תיכון בעולם המערבי. שנית, מפני ש"שואה" עוסק במוות, ודבר אחד שאין תיעודים שלו היא ההשמדה עצמה - הרי הנאצים לא תיעדו את המתרחש בתאי הגזים (בהמשך, הבמאי יאמר שאם היה מוצא תמונות כאלה, היה משמיד אותם). שלישית, מפני שהוא התנגד בתוקף לדרמטיזציה ושחזור בדיוני של ההרג - בעיניו זה היה חילול קודש לא מוסרי, ולכן הפך לגדול המתנגדים של "רשימת שינדלר" כשהסרט של ספילברג יצא לאקרנים אחרי כעשור. וחשוב מכל, הבמאי רצה להצהרתו לפורר את החומה בין העבר להווה.
כשרואים סרט שואה בשחור-לבן, אפשר לחשוב שמדובר בהיסטוריה רחוקה. יש כאלה שנוח מבחינתם להרגיש כאילו מדובר באירועים מימי-הביניים. "שואה" לא מאפשר את המרחק הזה. התחושה היא שהוא מתרחש בהווה, ולא משנה באיזה יום תצפו בו, היום הזה יהפוך מבחינתכם ליום השואה.
קלוד לנצמן מדבר על הסרט וההחלטות מאחוריו
סרט השואה היפה אי פעם
אנשים מפחדים לצפות ב"שואה" מסיבות רבות. בגלל האורך כמובן, ובגלל שהוא כה מדכא, גם כן כמובן. העדויות בו מחרידות ושוברות לב, למשל הסיפור על האימהות היהודיות שחתכו לתינוקות שלהם את הוורידים ואז התאבדו בעצמן, רק כדי שלא ייפלו לידי הנאצים. אחד משורדי השואה שלנצמן מדבר איתם אומר לו "אם תלקק את הלב שלי, הוא ירעיל אותך". ואכן, הצופה בדוקו הזה לא מלקק דבש, אלא רעל.
לנצמן אולי היה אגו-מניאק, אבל גם הסבלנות שלו לא הייתה אנושית. הוא מעניק לבני השיח שלו מרחב שיוצר אינטנסיביות ואינטימיות. כשהבמאי מראיין אנשים שלא דוברים את שפתו, הוא לא מדבב אותם ולא מוסיף כתוביות, אלא מחכה עד שהמתורגמנית תתרגם לו את עדותם. וכך, בהנחה שגם אנחנו לא דוברים את השפה, נותר לנו רק להביט בהם ולהמתין לתרגום. הקלוז-אפים הללו מלאי הבעה, ומחזירים לדוברים את האנושיות שהנאצים ניסו לקחת מהם. יש ב"שואה" כמה מן התקריבים העוצמתיים והמרגשים בתולדות הקולנוע.
בומבה של סצינה
כל העדויות בסרט מאלפות ומעלפות - הנאצים שמיתממים ומסרבים לקחת אחריות, הפולנים שמסבירים עם חיוך כי היהודים מתו כעונש על כך שהרגו את ישו, או ההיסטוריון הילברג שמסביר כיצד האנטישמיות ההיסטורית התפתחה להשמדה הנאצית: "בהתחלה, הגויים אמרו שהיהודים לא יחיו איתנו כיהודים; אחר כך, הם אמרו שהם פשוט לא יחיו איתנו; בסוף, הם אמרו שהיהודים לא יחיו בכלל".
הסיבה לכך היא שרבים מן הראיונות מבוימים במידה מסוימת. לדברי לנצמן, לאתר את שורדי השואה היה קל - לדבב אותם ולקבל מהם את התמונה המלאה, היה קשה יותר. הרי אלה היו זיכרונות קשים מנשוא, שהם החביאו עמוק בנשמתם, לעתים כטלאים על גבי טלאים.
כדי לשחרר את השד מן הבקבוק, לנצמן היה צריך להחזיר את העדים לזירת הפשע, שלעתים כבר לא היתה קיימת. הדוגמה הטובה ביותר היא הריאיון הכי איקוני בסרט - זה של אברהם בומבה, ספר שהנאצים אילצו אותו לשבת בכניסה לתא הגזים ולגזור את השיער של הנשים שעמדו בפני השמדה. היו גם מקרים בהן הכיר את הקורבנות הללו, אך אסור היה לו לומר להן דבר.
אם לנצמן היה סתם כך יושב עם מצלמה מול בומבה, הוא לא היה מצליח להיזכר ובטח שלא לדבר. כדי לאפשר זאת, הבמאי שכר מספרה, שכר קליינטים, ואז צילם את שורד השואה כשהוא מספר אותם. רק עם מספריים ביד, צפו כל הזיכרונות. גם כך, זה לא היה פשוט. באמצע הריאיון, בומבה אומר לבמאי "אני לא יכול", אך לנצמן מתעקש ודוחף אותו להשלים את העדות במלואה.
המחיר היקר מכל
ב-1993, לרגל עליית "רשימת שינדלר" שלנצמן כה השמיץ, הטלוויזיה הצרפתית הזמינה אותו לעימות מול תלמידות תיכון צרפתיות. אחת מהן אמרה שדווקא הסרט של ספילברג מניפולטיבי פחות, כי שם הבמאי עבד עם שחקנים שלא נאלצים לחיות מחדש טראומות. במקרה של בומבה, לעומת זאת, זה נראה לה כאילו הבמאי מענה אותו, לא פחות.
"מענה אותו?", התרעם לנצמן, אם כי בנימוס המתבקש מהופעה בטלוויזיה צרפתית. "זה לא נכון. הוא רצה לדבר. נפגשתי איתו לראשונה כמה שנים לפני הצילומים, וביליתי איתו כמה ימים. שנינו ידענו שהסצינה הזו תהיה קשה. זה היה כמו לידה. ביקשתי ממנו סליחה. ידעתי שכדי לדבר, הוא ייאלץ לשלם את המחיר היקר מכל - לחיות את הכל מחדש, אבל אמרתי שהוא חייב לעשות זאת, שאנחנו חייבים לעשות זאת".
"לא עיניתי אותו": לנצמן עונה לתלמידות
סדיזם טהור
גם במקרה שלו, לנצמן לא היסס לביים את העדויות. הוא שכר רכבת כדי לאפשר לגבקובסקי לנהוג בה, כאילו הוא שוב בשנות הארבעים, והציף את כל הזיכרונות. הפולני מספר בפירוט רב על החלק המשמעותי הזה בתהליך ההשמדה. הוא גם משחזר את מחוות שיסוף הגרון שהפולנים השתמשו בה כדי להמחיש ליהודים את הגורל שמצפה להם. האם הם עשו זאת כדי להזהיר את הקורבנות, או בשמחה לאיד? הבמאי אמר באחד הראיונות עמו כי לדעתו זה היה מתוך סדיזם טהור, אבל לעולם לא נדע את התשובה באמת. זו עוד אחת מן החידות הלא פתורות שהחורבן הותיר מאחוריו.
השואה היא הרי סיפור שיש לו התחלה, אבל אין לו סוף. הסיפור שלא נגמר. אך סרט צריך לסיים איכשהו, גם אם הוא נמשך כמעט עשר שעות. במקרה של "שואה" תסכימו עמי שאי אפשר לעשות ספוילרים, אז נחלוק איך הוא מסתיים.
מכל הדימויים האפשריים, לנצמן בחר בזה של הרכבת לטרבלניקה, שממשיכה לדהור קדימה, לעד. "אם את נוסעת, לאן את נוסעת?", שאלו יהודה פוליקר ויהודה גלעד, ואפשר גם לשאול את לנצמן - "לאן הרכבת הזו נוסעת? למה סיימת את האפוס שלך דווקא איתה?".
הסיפור שלא נגמר
אולי גם זה מתוך מגלומניה. אולי לנצמן מרפרר כאן לסרטם של האחים לומייר, מן הראשונים והאיקוניים בתולדות הקולנוע, שתיעד רכבת נוסעת. החיבור בין שני הדימויים נועד לומר ש"שואה", וזיכרון השואה בכלל, הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הקולנועית, חשובים בדיוק כמו מה שהתחיל אותה.
התרעות פיקוד העורף