הרגע הזה, יותר מכל פרשנות או פאנל, מחדד אמת לא נוחה: ישראל של 2026 היא מדינה שמרחב הפעולה שלה הולך ומצטמצם. לא מדובר רק בשיקולים ביטחוניים או צבאיים, אלא במציאות גיאופוליטית שבה יש "אבא גדול" שמחליט מתי מותר, איך מותר ואם בכלל. ונתניהו נענה לכל גחמה או דרישה של נשיא ארה"ב. אבל אז מגיע אותו "Don't" פומבי, חד וברור, שאוסר על ישראל לפעול בלבנון, וברגע אחד כל הסיפור נראה אחרת. לא מערכת יחסים בין שווים, אלא היררכיה. לא שותפות, אלא תלות.
גם ההקשר ההשוואתי מחדד את התמונה. כשג'ו ביידן אמר "Don't", זה הופנה לאויבים - אזהרה שלא לתקוף את ישראל. כאן, ה-"Don't" מופנה לישראל עצמה. ולכן העקיצה של רביד לא הייתה סתם משפט שנון; היא נגעה בלב העניין. ייתכן שדווקא תחת נשיא פחות "חברי", מרחב הפעולה היה ברור יותר. אולפן שישי, אולי לראשונה בצורה כל כך חדה, מערער את הקונספציה: זה לא קשר אישי יוצא דופן, זה קשר בין מנהיג אמריקאי שמכתיב לבין מנהיג ישראלי שמבצע. וזה הבדל עצום.
כדי לחזק את הנרטיב כי ראש ממשלה יכול להגיד לא לנשיא ארה"ב ולא להתיישר עם כל החלטה שלו, הוציאו באולפן שישי את נקמת הארכיון: נתניהו בשנת 2022, כשעמד בראש האופוזיציה, אמר בכנסת: "ראש ממשלה שלא מסוגל לעשות דבר אחד, וזה לומר לא לנשיא ארה"ב, לא יכול להיות ראש ממשלה בישראל". אאוץ' - אין מכה מתחת לחגורה יותר כואבת לנתניהו מהארכיון ששומר הכל. זו אגב הסיבה הברורה מדוע נתניהו לא מתייצב למסיבות עיתונאים; מה יענה על כך נתניהו אילו יוצג לו הקטע בשאלות עיתונאים?
נתניהו של 2022, ראש האופוזיציה, טוען שראש ממשלה חייב לדעת לומר "לא" לנשיא ארצות הברית. נתניהו של 2026 אומר בדיוק את ההפך: אי אפשר לסרב לנשיא. זה אותו נתניהו שרק לפני שבוע התפאר כי הצליח להפריד בין הזירות של איראן וחיזבאללה ובלבנון נמשיך לתקוף, פתאום שינה דיסקט ימים ספורים אחרי ועצר את המלחמה בהוראת הבוס הגדול. אם אין יכולת לומר "לא", אז אין באמת עצמאות, וישראל, שהייתה מדינה ריבונית ועצמאית לפעול נגד אויביה, כבולה כעת לפעול רק על פי החלטות ארה"ב.
וכאן נכנס טראמפ עם הבטחה לעסקה מהירה עם איראן ביומיים הקרובים: כסף תמורת האורניום, שחרור כספים מוקפאים איראניים בהיקף עצום מעבר לים, בתמורה למסירה של האורניום המעושר. בלי לעסוק בכלל בטילים הבליסטיים, בלי סוגיית הפרוקסי, בלי חלומות בהקיצות על משטר שיופל - כך לא נראה ניצחון, כך נראית עסקה בין שותפים. וישראל? מוצאת את עצמה חלק ממשוואה שלא היא קובעת.
רגע לא נעים לצפייה: כשדנה ויס איבדה את השלווה
דדי שמחי משנה את המנגינה בהתאם לטון של הבוס הגדול
שמחי, שנקט תמיד בקו מיליטנטי - צריך להשמיד את חמאס, צריך להכריע את חיזבאללה - משנה פתאום את ההסברים שלו בהתאם לכשלונות של נתניהו. פתאום יש הסברים מורכבים יותר, קריאה לסבלנות ותזכורת לכך שגם בעבר טראמפ עצר מהלכים ואז שינה כיוון. המסר כבר לא חד, אלא גמיש. וזה בדיוק העניין: במקום עמדה יציבה מתקבלת פרשנות שמתיישרת עם התוצאה. עבור צופה שמחפש קו ברור, זה לא רק מבלבל - זה מערער את האמון. אני בטוחה שאם אולפן שישי היה מוציא נקמת ארכיון לדדי שמחי, הוא היה מוצא אינספור חומרים סותרים המשתנים בהתאם לטון של הבוס הגדול.
הנקמה המתוקה: קושמרו ואברמוביץ' סוגרים חשבון עם ביסמוט
גם אברמוביץ' הצטרף לסגירת החשבונות עם ביסמוט, "שירק לבאר ממנה שתה", ולגלג על כך שכל מהות הקריירה שלו היא ליקוק עמוק לנתניהו. הוא אף סיפר על ימיו של ביסמוט כפאנליסט באולפן שישי, כשניסה מאחורי הקלעים לפני כל שידור להחניף לו ואמר שנתניהו חושב שהוא עיתונאי ייחודי, והתחנן בפניו שיגיד מילה אחת טובה על נתניהו באולפן - זה לא צלח לו.
ולסיכום, ישראל לא סיימה את המלחמה; היא נעצרה בכפייה אמריקאית. ישראל מסיימת יותר משנתיים וחצי של לחימה מתמשכת - עזה, לבנון, איראן, סוריה, תימן. נכון, האויבים נחלשו: חמאס, חיזבאללה ואפילו איראן ספגו פגיעות. אבל ניצחון? רחוק שנות אור. האיום לא הוסר. וזה אולי הלקח המרכזי מהמהדורה הזו: לא משנה כמה חזק אתה נראה בשדה הקרב, אם אתה תלוי בהחלטות של אחרים - הכוח שלך מוגבל. החיבוק האמריקאי אולי עדיין שם, אבל הוא כבר לא רק חיבוק. לפעמים, הוא גם אחיזה.
התרעות פיקוד העורף