"בשבוע האחרון נחשפנו לשורה של מקרי אלימות קשים בקרב בני נוער שהסתיימו באובדן חיים, אירועים שזעזעו את הציבור כולו... ובתוך אותו מרחב ציבורי מזועזע, באותו זמן ממש, משודרים פרומואים דרמטיים, קצרים, חדים ומכווני פגיעה לקראת ראיון בלעדי עם עבריין אלים, שאף זוכה לכינוי המסקרן - 'האתרוג'".
פלר מוסיף ומזהיר כי השפה התקשורתית שנבחרה אינה מקרית: "הפרומואים אינם משדרים זעזוע אלא התרגשות, אינם יוצרים ריחוק אלא סקרנות, ואף מצמידים לעבריין כינוי שמייצר תחושת מיתוג, כאילו מדובר בדמות תרבותית מסקרנת ולא באדם שביצע מעשים חמורים".
לטענת פלר, הנזק המשמעותי ביותר נגרם עוד לפני שידור הראיון המלא. הפרומואים, שחוזרים על עצמם לאורך כל שעות היום, נצרבים בתודעתם של בני נוער שאינם בהכרח צופים בתוכנית כולה, אך נחשפים למיתוג ה"זוהר" של הפשע.
"הכשל אינו רק בתוכן הראיון, אלא כבר בשלב שקודם לו. ההחלטה לקיים את הראיון, ובכלל הפרומו עצמו הוא נזק בלתי נתפס. תכליתו של פרומו היא למשוך, לגרות, לייצר ציפייה... זהו תוכן שחוזר על עצמו, נצרב בתודעה, מגיע לקהלים רחבים, ובפרט לבני נוער שייחשפו אליו הרבה יותר מאשר לשידור המלא".
בפנייתו לרשות השנייה, פלר תוהה מדוע מערכת "עובדה" בחרה להשקיע את משאביה בתיעוד העבריין במקום בסיקור הקורבנות והמחיר הכבד של האלימות: "אותה תוכנית, עם אותם משאבים ואותה עוצמת השפעה, הייתה יכולה לבחור להקדיש פרק שלם לחייהם של בני הנוער שנפגעו, למשפחות, למחיר האנושי, למה שאבד. הבחירה שלא לעשות זאת, ובמקום זאת למקד את הזרקור בעבריין, איננה בחירה טכנית, אלא בחירה ערכית בעלת השלכות".
הדרישות שהועלו בפני הנציב
"במובן זה, מדובר לא רק בשאלה תקשורתית אלא בשאלה ציבורית רחבה", מסכם פלר. "כאשר הגבול בין סיקור לבין האדרה מיטשטש, המחיר עלול להיות כבד, במיוחד עבור הדור הצעיר".
התרעות פיקוד העורף