המסקנה היא שאולי בעצם כל מה שאנחנו נחשפים אליו בטלוויזיה או שומעים ברדיו - כל המריבה הגדולה, השסע, הלהט, ההתנגשות הבלתי נמנעת - הוא לא יותר מאשר הצגה, משחק מול מצלמה. הירידות ההדדיות, העצבים, מופעי זריקת האוזניות. כל אלה ועוד הם שואו למשיכת תשומת לב. כל הביבי-לא ביבי הזה, שכולנו חיים בו כבר כמעט 20 שנה, ובעוצמה גדולה יותר מאז המלחמה, אינו אלא מפעל שמשרת את האנשים שעובדים בו משני הצדדים.
כלומר, הוויכוח שקורע את העם אינו באמת על שתי תפיסות עולם, שונות, הפוכות, דטרמיניסטיות, שלפיהן כולנו תלויים בנתניהו, שרק הוא יצילנו או שחייבים להעיפו מחיינו - אלא שכל זה הוא רק אמצעי.
כמו תקליט שבור הם מופיעים עם אותם משפטים ורעיונות מפלגים. תמיד הם משסעים ומדגישים את השוני, כשבעיניהם הם תמיד צודקים, להבדיל מאחרים. זה קרב עד כמעט זוב דם. כמו שתי אמונות, דתות, כתות שמתכתשות. רק הנושאים מתחלפים. היועמ"שית משתלטת, המשטרה קורסת, האופוזיציה מתאחדת. בשבילם זה מגרש משחקים שממנו רק הם מרוויחים.
השינוי שמציעה האופוזיציה הוא פרסונלי ולא מהותי. הם מציעים חברה לניהול המדינה. אין לה אידיאולוגיה שונה, אלא פרוצדורה ואדמיניסטרציה חדשה. ולכן, כשמורידים את המסיכות, כשהפנסים והמיקרופונים כבים, נגלים הפרצופים האמיתיים, ומגלים שההתכתשות אינה באמת על ערכים, אלא רק על אנשים.
התרעות פיקוד העורף