החלק המצמרר ביותר בסיפור הוא לא רק עצם האונס, אלא העובדה שלטענתה, גם אחרי שאמרה "לא" שוב ושוב, הוא לא ראה בזה אונס, ובסיומו דרש ממנה חיבוק. מבחינתו, כך עולה, זו הייתה סיטואציה הדדית. וזה אולי לב הבעיה בתרבות שלנו: גברים רבים עדיין לא מבינים ש"לא" הוא משפט שלם. לא שכנוע, לא משחק כוח, לא אתגר. פשוט לא.
המשפט הנודע מהשיר "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת" אינו סתם משפט; הוא בטוח נכתב על ידי גבר.
וזה דפוס שחוזר על עצמו כמעט בכל תיקי עבירות המין. שוב ושוב נשים נאלצות להסביר למה לא התנגדו מספיק, למה לא ברחו, למה לא צעקו, למה חיכו עם התלונה ולא הגישו אותה מיד. במקום שהזרקור יהיה על המעשה, הוא עובר להתנהגות של הקורבן.
קטיה חיכתה חמש שנים לפני שהגישה תלונה. לא כי שכחה. לא כי שיקרה. אלא כי פחדה. פחדה שהתלונה תהרוס לה את החיים. פחדה שהתלונה תפגע בסיכוייה לסיים לימודי רפואה. פחדה שהמערכת תסמן אותה. והפחד הזה אינו דמיוני - הוא מבוסס על מציאות שמוכרת כמעט לכל נפגעת עבירת מין בישראל.
ואז מגיע השלב הקשה באמת: לא האונס עצמו, אלא מה שבא אחריו - התלונה והחקירות במשטרה. השאלות החודרניות. התחושה שצריך להוכיח שוב ושוב שאת לא משקרת. שחזור האירועים ועימות עם החשוד, שמחזיר אותך לרגעי האונס הקשים ויוצר טראומות וצלקות נוספות, לא פשוטות פחות מהאירוע עצמו. אם יש לנפגעות העבירה מזל, זה מגיע לכדי כתב אישום ואז לדיונים בבתי המשפט, שבהם נפגעות רבות מתארות תחושה של "אונס שני". קטיה סיפרה על חוויה קשה של חוסר אמפתיה, על הליך מתיש ומשפיל, על תחושה שהמערכת מחפשת את הסתירות שלה במקום לחפש צדק.
ולבסוף, גם כשהושגה הרשעה, העונש היה קל - שלוש שנים וחצי בלבד. בית המשפט התחשב בכך שלנאשם אין עבר פלילי, ושהוא תרם רבות למדינה כשהתנדב במהלך חייו ושירת במלחמת חרבות ברזל. וצריך לשאול בכנות: מה המסר שנשלח כאן לציבור? האם תרומה למדינה יכולה להפוך עבירת אונס לפחות חמורה? האם שירות קרבי אמור להקל בעונש על פשע מין?
אבל הסיפור של קטיה גדול יותר מהמקרה הפרטי שלה. משום שקטיה היא דווקא אחת מאלו שהצליחו להגיע לבית המשפט ולהרשעה. הרוב המוחלט כלל לא מגיע לשם. 81% מתיקי עבירות המין בישראל נסגרים ללא כתב אישום, מבלי להגיע בכלל לבתי המשפט. ברוב המקרים מחוסר ראיות. כי קשה לגבש ראיות בתיקי אונס - זה בינו ובינה ובלי צד ג' שנוכח לתת עדות. המשמעות היא שאלפי נשים יוצאות מהתחנה עם תחושה אחת ברורה: אף אחד לא באמת מאמין להן.
כי המערכת בישראל עדיין בנויה כאילו מדובר בעוד תיק פלילי רגיל - ולא בטראומה נפשית עמוקה שנמשכת שנים. קטיה התברכה במשפחה עוטפת, בן זוג שליווה וקריירה שהחזיקה אותה יציבה, אך יש כל כך הרבה נשים שאין להן את האמצעים ואין להן את התמיכה והליווי שהן כל כך זקוקות לו, כך שהן מוותרות בדרך.
והאמת היא שהסיפור הזה צריך להטריד כל אחד ואחת מאיתנו. כי הבעיה איננה רק האנסים. הבעיה היא גם הדרך שבה החברה והמערכת מגיבות אחרי - כמה קשה לקבל צדק, כמה קל לערער את הקורבן, וכמה מהר מחפשים נסיבות מקלות לפוגע.
הסיפור של קטיה עולה בימים אלה על רקע פרשת אייל גולן ומשחקי חברה שחזרה שוב לכותרות ולחדרי החקירות, על האונס של שי לי עטרי ונעמה שחר שדורשות להסיר את צו איסור הפרסום על החשוד באונס.
התרעות פיקוד העורף