לאורך השנים פורסמו שוב ושוב נתונים שהצביעו על פערים דרמטיים בין המחיר שהחקלאי מקבל לבין המחיר שהצרכן משלם בפועל. כך למשל, בדיקות שפורסמו בעבר הראו פערי תיווך של יותר מ־100% בעגבניות שרי ופלפלים, כ־190% בתפוחים, כ־160% בשעועית ירוקה ואף יותר מ־300% במוצרים מסוימים כמו דלעת. במקרים רבים החקלאי מוכר עגבניות במחיר של 2–3 שקלים לקילו, אך ברשתות השיווק הן נמכרות ב־10–15 שקלים ואף יותר.
הבעיה היא לא רק המחיר הסופי אלא חוסר האיזון במערכת. בישראל פועלים כ־18 אלף חקלאים מול מספר קטן יחסית של רשתות שיווק, סיטונאים ומשווקים גדולים שמחזיקים בכוח עצום על שרשרת האספקה. התוצאה היא שהחקלאי, שבסופו של דבר מגדל את המזון, נמצא בעמדת חולשה מול רשתות ענק שיכולות ללחוץ מחירים כלפי מטה.
האבסורד גדול עוד יותר כשמבינים שהחקלאים עצמם מתמודדים במקביל עם עלויות ייצור הולכות ועולות כדוגמת מים, עובדים, חשמל, דלק, הובלה ורגולציה. כלומר, בזמן שהצרכן משלם יותר, גם החקלאי לא באמת מרוויח יותר. להפך, רבים מהם מדווחים על שחיקה קשה ברווחיות ועל קושי לשרוד כלכלית.
נכון, יש ויכוח ציבורי לגבי האחריות המדויקת לפערי המחירים. ועדות ממשלתיות שונות הציגו נתונים שלפיהם החקלאי מקבל בממוצע בין 57% ל־65% ממחיר התוצרת, בעוד שרשתות השיווק והסיטונאים מתחלקים ביתרה. אבל גם הנתונים הללו חושפים מציאות בעייתית: לצרכן אין שקיפות אמיתית, והחקלאי נשאר החלש בשרשרת.
והבעיה אינה רק כלכלית, אלא גם לאומית. מדינה שלא שומרת על החקלאים שלה, פוגעת בביטחון המזון שלה. ראינו זאת היטב במלחמה האחרונה: דווקא החקלאים המקומיים, גם תחת מחסור בכוח אדם ואיומים ביטחוניים, המשיכו לעבוד ולמנוע מחסור אמיתי.
לכן הגיע הזמן לשנות כיוון ואני יודע בדיוק מה צריך לעשות. המדינה חייבת לייצר שקיפות מלאה בין מחיר החקלאי למחיר המדף, לחזק מכירה ישירה לצרכן, לצמצם ריכוזיות ברשתות השיווק ולהקל ברגולציה ובעלויות הייצור. בנוסף, צריך להחזיר כוח לחקלאים באמצעות התאגדויות, שווקים אזוריים ותמיכה אמיתית בתוצרת המקומית.
כי אם החקלאי מוכר בזול, הציבור קונה ביוקר ומישהו באמצע עושה קופה, זו כבר לא רק בעיה של יוקר מחיה. זו בעיה של מדיניות.
התרעות פיקוד העורף