"גם אחרי גיוסה נועה הייתה מגיעה למקום עם חברות ומשפחה לדבר, לפטפט, ליהנות, לצחוק ולאכול את הבצקים שאהבה. להתפנק, מה שנקרא", הוא מתאר.
התחושות שלו לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הן קשות: "זה יהיה כבר יום הזיכרון השלישי בלי נועה. אנחנו חיים את הכאב יומיום, נועה איתנו פה כל יום, כל רגע, כל שנייה. אבל כשמתקרב יום הזיכרון, הימים יותר קשים ויותר כבדים".
"לנועה ולי היה קשר מאוד קרוב. כל המשפחה שלנו היא משפחה מאוד קרובה, חמה. גדלנו ביחד כולם, הפרשי הגילים בין בני הדודים הם לא גדולים. נועה הייתה ילדה של אור, של אהבה, של שמחה, של נתינה. תמיד ראתה את החלש, תמיד חיפשה לתרום ולתת בלי שום ציפייה לקבל בחזרה. תחנות חייה היו מרוכזות בעשייה ותרומה: אם זה במסגרת מש"צים, שם היא התפתחה והפכה להיות מדריכה ודמות מרכזית, ואם זה אצלנו במשפחה ובעסק. מהיום הראשון שפתחנו היא תמיד הייתה מגיעה, נתנה יד, עזרה, ותמיד הייתה עם חיוך ואהבה, ללא תנאים".
להמשיך להפיץ טוב
אחרי 7 באוקטובר נסגרה "חצר הכפריה" ורק החנות החקלאית המשיכה לפעול. "זו הייתה תקופה מאוד קשה", מתאר עמר בן־שושן. "כל המשפחה נרתמה למאמצים להחזיר את נועה מהשבי. אלה היו ימים ולילות במטה החטופים, השתתפות במשלחות לחו"ל, הפגנות, וכל מה שהיה אפשר לעשות. 40 הימים שנועה
הייתה בשבי היו מאוד קשים, מטורפים. אבל מפני שאנחנו משפחה חזקה ותומכת, ניסינו להישאר חיוביים, מלאי תקווה ולהאמין שהיא תחזור. ברגע שהתבשרנו על הנורא מכל, היו אלה ימים מאוד קשים של ייאוש, תסכול, אכזבה ואבל".
במשך שנת האבל בית הקפה "חצר הכפריה" היה סגור. לאחר מכן, מספר עמר בן־שושן, "החלטנו שהגיע הזמן לפתוח ולהתעסק בעשייה חיובית ובהנצחה חיובית. יחד עם אבא שלי, מאיר, ועם אבא של נועה, אבי, שיפצנו וחידשנו את המקום. עשינו התאמות שונות, ובאוקטובר 2025 פתחנו מחדש, תחת השם החדש, 'החצר של נוני'".
המתחם שבמושב בית נחמיה שבמועצה אזורית חבל מודיעין כולל כיום את החנות החקלאית "הכפריה" ואת בית הקפה. "החנות החקלאית מתבססת על תוצרת ישראלית בלבד", מספר עמר בן־שושן. "יש בה תוצרת איכותית וטרייה, כגון ירקות, פירות, גבינות ומוצרי מעדנייה. יש בה גם גידולים שלנו. אנחנו מגדלים חסות הידרופוניות ומיני ירוקים. חלק מהתפריט בבית הקפה מתבסס על חומרי הגלם הטריים האלה שמגיעים ישירות מהתוצרת החקלאית שלנו ומהספקים האיכותיים ביותר, מתוך רצון לשמור על טריות, טעם ואיכות ברמה הגבוהה ביותר. מה שנקרא Farm to Table".
בתפריט ניתן למצוא פיצות מבצק מחמצת הנאפות בטאבון, כריכים, סלטים טריים, קינוחים וקפה איכותי - הכל מוגש באווירה כפרית נעימה, פשוטה ומחבקת. הקינוחים, אגב, נושאים את שם החיבה של נועה: "נוני לוטי" ו"נוני תותי". "נוני לוטי" - בצק של פיצה מקופל לשניים, ממולא בנוטלה ומסקרפונה מוקצפת, ובצד פירות העונה - היה הקינוח האהוב על נועה עוד מימי "חצר הכפריה", אם כי אז היה לו שם אחר.
"השם 'נוני' מלווה אותנו כיום בכל פרט, מתוך רצון להמשיך להפיץ טוב, שמחה ואהבה וליצור מקום שאנשים מגיעים אליו לא רק בשביל האוכל, אלא גם בשביל ההרגשה", מדגיש עמר בן־שושן.
"תגיעו רעבים"
"החצר של נוני" פתוחה בימי שישי בין השעות 9:00־15:00, ובימי שבת בין השעות 10:00־17:00. את המקום מתפעלים בני המשפחה הגרעינית והמורחבת של נועה, יחד עם עובדים נוספים. "פתחנו את המקום הזה כדי להתרכז בעשיה חיובית", מדגיש עמר בן־שושן. "בבית הקפה יש ציור קיר גדול של האמן בנצי ברופמן, שבו רואים את נועה יושבת מחויכת ושותה קפה במקום שהיה בזמנו 'חצר הכפריה'.
על הקיר כתובים משפטים שמצאנו ב'יומן תודה' שכתבה והסלוגנים שליוו אותה בחיים. בבית הקפה יש גם שלט שמסביר על נועה ועל תחנות בחייה. יש עמדה של סטיקרים והעתק מ'יומן התודה'. יש חולצות וקפוצ'ונים. המטרה היא בעצם שאנשים יבואו, ייהנו וגם יכירו את נועה, ישמעו את הסיפור שלה וירגישו את הרוח שלה במקום".
"הקהל שמגיע מגיב מדהים. אנשים רוצים לשמוע את הסיפורים שלנו על נועה, רוצים להכיר. מפרגנים לעשייה המבורכת, לאוכל, למטבח ולצוות העובדים. כשפתחנו את המקום, שיווקנו אותו בקטנה, דרך פייסבוק, ווטסאפ. זה בעיקר עבר מפה לאוזן. אנשים שמעו את הסיפור, טעמו את האוכל, הרגישו את האווירה. זה רץ מהר מאוד, מעבר לכל ציפייה.
בזכות החיבור של הקהל לסיפור ולחוויה, בית הקפה הזה הפך למקום שמארח מדי סוף שבוע משפחות, זוגות וחברים מכל האזור שמגיעים ליהנות מאוכל טוב, ישיבה בגינה הפסטורלית ואווירה משפחתית אמיתית. אנחנו כמובן נשמח לשתף עוד אנשים בסיפור של נועה וברוח שלה. כולם מוזמנים להגיע לפה, לחוות את החוויה, את האווירה. וכמובן, תגיעו רעבים".
"קודם כל, לפי דעתי, היא הייתה מובכת, אבל גם שמחה בשבילנו שבחרנו להמשיך ולחייך ולבחור בעשייה, בהנצחה חיובית ושמחה שמבטאת בעצם את הרוח שלה".
מקום שעושה טוב
"בית הקפה הזה הוא מקום שנועה נהגה להגיע אליו די הרבה, גם כדי לשבת בכיף וגם כדי לתרום ולעזור במה שהיא יכולה. עושה לי טוב לראות שאנשים נהנים כאן, שטוב להם, ועל הדרך גם זוכרים את נועה. כשאני נמצאת במקום, אני תמיד שואלת את האנשים מאיפה הגיעו, איך שמעו על המקום. אנשים אומרים שהם מגיעים גם כי זה מקום עם חוויה נעימה, וגם כי יש פה משמעות נוספת של זיכרון. זה מקום שעושה טוב, אנשים מגיעים לכאן וחוזרים שוב. כשאני מסתכלת בציור של נועה שבבית הקפה, זה מרגיש כאילו שהיא ממש איתנו, יושבת עם הקפה הקר. אומנם זה רק ציור, אבל זה מרגיש שהיא שם".
בית הקפה, אומרת מרציאנו, מאוד מאפיין את בתה בהיבטים רבים. "נועה אהבה את החום, השמחה, להיות בקרבת משפחה, חברים - אווירה שבעצם משתקפת בבית הקפה. פיצה הייתה אחד הדברים שנועה מאוד אהבה, וגם את הקינוח שכיום קרוי 'נוני לוטי', שהיה בתפריט עוד לפני המלחמה ושינו את שמו לזכרה. כשנועה הייתה מגיעה למקום, היא לא הייתה מוותרת על הקינוח עם קפה קר".
הימים שלפני יום הזיכרון, משתפת מרציאנו, קשים במיוחד עבורה. "הכאב נמצא איתנו כל דקה, זה כל הזמן איתנו, זה לא עוזב לרגע, אבל הימים האלה - משהו באוויר מרגיש דחוס יותר, קשה יותר. מבחינתנו המלחמה לא הסתיימה, אנחנו עדיין ב־7 באוקטובר, עדיין במלחמת חרבות ברזל. כל 'הותר לפרסום', כל לוויה, כל שבעה, זה כל הזמן איתנו. והימים האלה שלפני יום הזיכרון, ומה לעשות, ביום הזיכרון עצמו, גורמים להרגיש סוג של מחנק, תחושה שסוגרים עליך. אבל אין מה לעשות, זה מה שנגזר עלינו עם כל הקושי.
"אנחנו מאוד מוקפים במשפחה וחברים, בעמותות שעוטפות ותומכות. אנחנו גם בקשר הדוק עם משפחת התצפיתניות. הבת הבכורה שלנו, יובל, מדריכת חי"ר, תציין במאי 20. זו השנה הראשונה שהיא תעבור בגיל את נועה, אחותה הבכורה. זה גם קושי שנצטרך לעבור השנה. הגעגוע הוא אינסופי, כל דקה וכל שעה ביום. זה חור שאף פעם לא מתמלא".
התרעות פיקוד העורף