כשמשקי בית לוקחים התחייבויות של מעל מיליון שקל בריבית לא פשוטה, בזמן שיוקר המחיה שוחק והסביבה הכלכלית לא יציבה, צריך לומר את זה בפשטות: אנחנו לא מתקרבים לבועה פיננסית אנחנו כבר בתוכה.
שוק שפועל מתוך פחד
השאלה המתבקשת היא: למה מחכים? לקריסה של קבלן גדול? לגל חדלות פירעון של משקי בית? ההיסטוריה הכלכלית מלמדת שבועות לא מתפוצצות ברעש אחד הן נסדקות לאט, עד שהלחץ הופך לבלתי נסבל. וכשזה קורה, מי שנפגע ראשון הוא לא המערכת הבנקאית אלא המשפחות.
הבעיה אינה רק במחירים, אלא בתמריצים. הציבור מקבל איתותים סותרים: מצד אחד מדברים על יוקר מחיה, מצד שני מאפשרים סביבת שוק שמעודדת מינוף גבוה. יזמים ממשיכים להציע מבצעי מימון שמקלים על הכניסה אך לא על ההחזר. הבנקים פועלים לפי כללי סיכון, אך השוק בכללותו ממשיך לדחוף את הצרכן לקצה.
דרושות החלטות דרמטיות
לכן, אם המדינה רוצה למנוע את המשבר הבא, היא לא יכולה להסתפק בכיבוי שריפות. נדרשות החלטות דרמטיות, גם אם הן לא פופולריות בטווח הקצר.
כך, למשל, לפעול להגבלת מינוף אגרסיבית יותר. הידוק מגבלות על יחס החזר להכנסה ועל גובה המשכנתא, במיוחד לרוכשי דירה ראשונה, כדי למנוע כניסה של משקי בית לעסקאות שהם לא יכולים לעמוד בהן לאורך זמן.
לדאוג לרגולציה על מבצעי מימון של יזמים. פיקוח על מבצעים שמייצרים "אשליית נגישות" כמו דחיית תשלומים או מודלים שמסתירים את העלות האמיתית של המימון.
הגדלת היצע אמיתי ולא על הנייר. האצת תכנון וביצוע של פרויקטים, שחרור קרקעות בקצב גבוה יותר, והסרת חסמים ביורוקרטיים שמעכבים בנייה בפועל.
חיזוק שוק השכירות ארוכת הטווח על ידי יצירת אלטרנטיבה אמיתית לבעלות, שתאפשר לציבור לגור ביציבות גם בלי להיכנס להתחייבות של עשרות שנים.
המציאות הנוכחית אינה "שוק חזק", היא שוק מתוח. ככל שהציבור ממשיך לרכוש מתוך חשש ולא מתוך יכולת, כך הסיכון גדל. השאלה אינה אם תהיה התאמה אלא איך היא תיראה, וכמה כואבת היא תהיה?
התרעות פיקוד העורף