רגע לפני שדלתות האח הגדול ייפתחו הערב ודיירי ה-VIP יכנסו לבית הכי מפורסם במדינה, אריאנה מלמד, אחת הדיירות הצפויות ב"אח", סוגרת חשבון עם כולם - בין היתר עם הבלוגר עומרי חיון ומשתפת את חבריה לפייסבוק שהיא תובעת אותו על סך של 140 אלף שקלים בגין לשון הרע ובעקבות סירובו לטענתה לתקן עובדות בכתבה שפרסם אודותיה.
לא רק חיון עלה על המוקד, גם אמיר חצרוני יזכה ממנה לתביעה מכיוון שלטענתה שיקר לגביה. בפוסט אחר, פחות זועף, היא מציגה תמונה שלה עם הקלנועית החדשה שלה וכך היא כותבת לצד התמונה: "בוקר טוב. זו אני, ואני נכה. מתחתי: פרוייקה. הוא הקלנוע שלי. כן, אני יודעת שאומרים קלנועית, אבל מכפתלי? אחרי יומיים שאני יושבת עליו, תאמינו לי שאני יודעת. פרוייקה? לגמרי קלנוע. ולגמרי חירות. מגיל 8, מאז תאונת הדרכים הארורה היא שבגללה אני לא רצה ולא קופצת, לא יושבת ישיבה מזרחית או עושה הליכות לאורך הטיילת או כל מיני כאלה שבאים לרובכם טבעי, אני גם מתמודדת עם כאב תמידי ועם גב שהולך ומתרחק מרצונותי. לאמבאר ספיין סטנוזיס קוראים למחלה, ואי אפשר לנתח אותי, ומצבי יילך ויהיה רע יותר, זה ברור".
"12 שנים נאבקתי על ללכת 50 מטר עד לאבדן התחושה ברגל. ללכת עם מקל, עם קב, עם שניים, עם הליכון. יש לי אוסף של כאלה", סיפרה מלמד. "50 מטר, זה מה שאיפשרו. בלעדיהם? 10. בקושי. גם איתם, תמיד בכאב. סאמק. הלך הכיף הפשוט של שיטוט ברחוב והתבוננות באנשים ובחלונות ראווה ובפרחים החדשים ששתלה העיריה. הלכה היכולת לצאת לטיול. ללכת עם כלב לאורך הטיילת. לפסוע מהר מהר אל הבריכה, כי לילדים אין סבלנות לחכות. לרוץ למקלט. לדווש על התלת גלגליות החמודות שלי בכביש, כי מה אעשה בהעדר תחושה, אתן לכרישי הכביש להמתין בסבלנות עד שידרסו אותי? בקיצור, חרא חיים. ואז בא אילן גילאון ואמר, די, מספיק הלכת. שבי, תנוחי. קחי ת'קלנועית ספייר שלי".
לא רק חיון עלה על המוקד, גם אמיר חצרוני יזכה ממנה לתביעה מכיוון שלטענתה שיקר לגביה. בפוסט אחר, פחות זועף, היא מציגה תמונה שלה עם הקלנועית החדשה שלה וכך היא כותבת לצד התמונה: "בוקר טוב. זו אני, ואני נכה. מתחתי: פרוייקה. הוא הקלנוע שלי. כן, אני יודעת שאומרים קלנועית, אבל מכפתלי? אחרי יומיים שאני יושבת עליו, תאמינו לי שאני יודעת. פרוייקה? לגמרי קלנוע. ולגמרי חירות. מגיל 8, מאז תאונת הדרכים הארורה היא שבגללה אני לא רצה ולא קופצת, לא יושבת ישיבה מזרחית או עושה הליכות לאורך הטיילת או כל מיני כאלה שבאים לרובכם טבעי, אני גם מתמודדת עם כאב תמידי ועם גב שהולך ומתרחק מרצונותי. לאמבאר ספיין סטנוזיס קוראים למחלה, ואי אפשר לנתח אותי, ומצבי יילך ויהיה רע יותר, זה ברור".
"12 שנים נאבקתי על ללכת 50 מטר עד לאבדן התחושה ברגל. ללכת עם מקל, עם קב, עם שניים, עם הליכון. יש לי אוסף של כאלה", סיפרה מלמד. "50 מטר, זה מה שאיפשרו. בלעדיהם? 10. בקושי. גם איתם, תמיד בכאב. סאמק. הלך הכיף הפשוט של שיטוט ברחוב והתבוננות באנשים ובחלונות ראווה ובפרחים החדשים ששתלה העיריה. הלכה היכולת לצאת לטיול. ללכת עם כלב לאורך הטיילת. לפסוע מהר מהר אל הבריכה, כי לילדים אין סבלנות לחכות. לרוץ למקלט. לדווש על התלת גלגליות החמודות שלי בכביש, כי מה אעשה בהעדר תחושה, אתן לכרישי הכביש להמתין בסבלנות עד שידרסו אותי? בקיצור, חרא חיים. ואז בא אילן גילאון ואמר, די, מספיק הלכת. שבי, תנוחי. קחי ת'קלנועית ספייר שלי".