"אם בחוקותי תלכו", מביא רש"י את המדרש "שתהיו עמלים בתורה".
לאחר הלימוד הנהיגו חז"ל שעל הלומד תורה להודות ולומר "מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי בית המדרש. שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר"
תמה ה"חפץ חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (1839-1933) ראש ישיבה ומגדולי התורה בדור שלפני השואה, מחבר הספרים החשובים "משנה ברורה" ו"חפץ חיים" שעל שמו הוא מכונה ועוד) מה פירוש "אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר" וכי הסנדלר והנגר אינם מקבלים שכר כל אחד בהתאם ליגיעתו, החייט על הבגד והבנאי על הבניין? וענה על שאלתו במשל ממעשה שארע בעיירתו, ראדין.
היה בראדין סנדלר יהודי ששקד על מלאכתו לשביעות רצונם של תושבי העיירה. באותה תקופה מעטים רכשו נעליים חדשות ובדרך כלל עיקר העבודה הייתה בשימור הנעליים הקיימות, החלפת סוליות ועקבים, תפירה וכו'.
השנים חלפו והסנדלר הזדקן, ידיו החלו לרטוט והוא נעשה איטי וחלש.
באותה עת הגיעה לעיירה יהודי צעיר וסנדלר אומן ופתח בקצה השני של העיירה חנות קטנה לתיקון נעליים כיוון שלא רצה לפגוע ב "מתחרה" הזקן.
הוא היה נמרץ וחזק, מהיר מלאכה ותוך יום תיקן את הנעליים שהובאו אליו לתיקון והתושבים החלו נוהרים אליו.
ריחם ה"חפץ חיים" על הסנדלר הזקן והמליץ בפני שומעי לקחו לא לנטוש אותו. גם במחיר של המתנה רבה לתיקון המנעלים. שהרי זו מצווה "כי ימוך אחיך והחזקת בו וחי עמך" (ויקרא לה-לה). התפרים של הסנדלר הישיש היו קצת רפויים והמסמרים עקומים, מילא... אך להפתעתם נדרשו לשלם מחיר כפול מזה שנקב המתחרה הצעיר, המהיר והמיומן !
באו לזקן בטענות וזה ענה להם: "הצעיר עושק אותכם. נכון שאני גובה עשרים קופיקות ועל אותה עבודה הוא גובה עשר קופיקות. אבל הוא זה שעושק אותכם. העבודה אורכת לו עשר דקות ועל זה הוא גובה עשר קופיקות? גזלן! הוא מרוויח שני רובלים ליום, מתעשר על חשבונכם!
אני גובה עשרים קופיקות אבל אין מה להשוות. אצלי אורכת אותה עבודה יום תמים. הלא תבינו, הראיה שלי כבר אינה ממוקדת כדבעי, האצבעות רועדות, ואם רוצה אני שהעבודה תהא מושלמת חייב אני להתאמץ פי שבע, לתפור לאט ובאיזה קושי ננעצת המחט בסוליה ונתחב החוט! עשרים קופיקות ליום עבודה בקושי ללחם לאכול, ממש בזיל הזול!"
שאלו את ה"חפץ חיים" כיצד לנהוג. וכך ענה אותו צדיק: "להפנות אליו עבודה הרי זה חסד שחייבים בו אבל לשלם מחיר כפול אין מחויבים אלא אם רוצים לעשות כן במידת הצדקה"...
נכון שהוא מתייגע כפליים אבל הלקוחות לא משלמים על היגיעה אלא על התוצאה, בין אם זו מושגת בנקל ובין אם בקושי.
אך בלימוד התורה אין הדבר כן. עליה משלמים על עצם היגיעה. "לפום צערא אגרא" (לפי צער היגיעה כך הוא השכר) ו"טוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה בריווח" (אבות דרבי נתן ג,ו)
זהו ההסבר בדברים של ראשית דברינו. שנינו עמלים, אך אני מקבל שכר על עצם העמל והיגיעה בלימוד התורה ועל הצער שאני עובר עד שאני מבין את הסוגיה וגם אם חלילה לא הצלחתי להבין אני מקבל שכר. אבל הם, בעלי המלאכה מתייגעים ומקבלים שכר רק אם רואים תוצאות למלאכתם, אחרת הם עבדו לחינם.
אשרינו, מה טוב חלקינו ומה יפה ירושתינו.
התרעות פיקוד העורף