מערכה נקודתית: ישראל צריכה להחזיר עטרה ליושנה

גלעד צודק. בניגוד למישור המדיני, שם אנחנו צפויים לבידוד בעל השלכות אסטרטגיות, במישור הצבאי מצבה של ישראל השתפר פלאים: שום צבא זר לא מאיים על שלמותה הטריטוריאלית; האיום של נשק כימי בסוריה כמעט ונעלם; התוכנית הגרעינית של איראן עומדת להיכנס להקפאה ממושכת; חיזבאללה טרוד במלחמות אחרות; חמאס מחפש הפסקת אש והעולם הערבי שקוע במלחמותיו הפנימיות ויישאר עסוק בעצמו עוד שנים.
 

נכון שישראל מוקפת באי שקט ובארגוני טרור קיצוניים שתופסים את מקומן של המדינות שהיו סביבנו. סביר גם שבשנים הקרובות נחווה טרור בכל אחד מגבולותינו. רקטות יעופו מסיני, מסוריה, אולי גם מלבנון ובוודאי מעזה. אבל טרור מלווה את המדינה הזאת מאז קיומה. לא דאע"ש, לא אל־קאעידה וגם לא חמאס מהווים איום על קיומנו כאן. הם עשויים להיות מטרד של טרור, ויש לנו כלים לטפל בו, צריך רק לשפר אותם. המבצע של כוח דלתא האמריקאי לחיסול "שר האוצר" של דאע"ש בסוריה לפני כמה שבועות היה מעורר התפעלות, ויחד עם זה גרם לי צביטה בלב. מבצעים כאלה בעבר היו לחם חוקה של ישראל והיום כבר לא. במזרח התיכון החדש, שבו סוריה, עיראק ולוב נמחקו מהמפה, ודאע"ש, שכבר יושב בגבולנו הדרום־מערבי, עלול להגיע גם לגבול הצפוני - ישראל חייבת להתאים ולחדש את יכולת המבצעים המיוחדים שלה.
 

היחידות המיוחדות של ישראל, שבעבר ידעו לחסל את אבו ג'יהאד בתוניס, לחטוף את שייח' עובייד ומוסטפא דיראני בלבנון, ולהרוג, על פי פרסומים זרים, את הגנרל הסורי מוחמד סולימאן בביתו שבטרטוס, נכנסו להקפאה בשנים האחרונות בכל מה שקשור למבצעים אג"מיים. 
 

כל מבצעי העבר האלה הפגינו יכולת פעולה משולבת של יחידות מיוחדות כמו סיירת מטכ"ל עם חיל האוויר או חיל הים והמוסד. אז כן, חיל האוויר ממשיך לפעול מדי פעם בסוריה, על פי פרסומים זרים, אבל כמו שלומדת הקואליציה המערבית נגד דאע"ש - לא די בתקיפות מהאוויר כדי לבלום את התופעה. ואצלנו יכולת שיתוף הפעולה בין זרועות למבצעים חשאיים התקפיים - נחלשה. 
 

אמ"ן ממשיך להפעיל בהצלחה מבצעי מודיעין שמביאים מידע שלא יסולא בפז. אם בעבר יחידות מיוחדות נאלצו לפעול נגד מערכים מדינתיים, היום הן צריכות ללמוד כיצד להתמודד מול ג'בהאת א־נוסרה. ולא רק בסוריה: כשנשלחה שייטת 13 לנחות בחוף סודאניה בעזה במהלך צוק איתן היא נמלטה מזה בעור שיניה. 
 

צה"ל משווע לפיקוד שינהל את המבצעים המיוחדים ולא אד־הוק. פיקוד על־זרועי, שידע להוציא מבצעים לצרכים של המטה הכללי ושיוכל לנהל אותם מחמ"ל מתאים. פיקוד כזה יצטרך ליצור שפה משותפת בין היחידות המיוחדות וללמד אותן לעבוד ביחד. מבצע "חד וחלק" - פשיטת סיירות מטכ"ל ושלדג על בית החולים בבעל בק במלחמת לבנון השנייה - והחריקות שנתגלו בו, רק הדגיש את הצורך בהקמת פיקוד כזה.
 

בעידן הזה, של דעיכת האיום הקונבנציונלי על ישראל, תרומתו של פיקוד כוחות מיוחדים בנוסח JSOC האמריקאי שווה לא פחות, אם לא יותר, לתרומתה הביטחונית של אוגדת שריון מיושנת. עם התקרבות דאע"ש לגבולות ישראל יגבר הצורך לבצע פעולות סיכול נקודתיות מעבר לגבול. אל מול ארגון שיחליט לירות עלינו רקטות מסוריה לא צריך לשלוח את צה"ל כולו, אלא כוח שידע להיטמע ולשהות בשטח ולטפל בבעיה באופן ממוקד.
 

זו תהיה המלחמה הבאה של צה"ל, ובשביל לפעול בה לא יספיק לאגד את היחידות המיוחדות תחת מפקדה שתיקרא "אגד כוחות מיוחדים". יידרש שינוי תפיסתי, שבו היחידות יתחילו לפעול יותר למשימות התקפיות שיטיל עליהן המטה הכללי ובמקביל ימשיכו לשמש את צורכי הזרוע שלהן: סיירת מטכ"ל לאמ"ן, שלדג לחיל האוויר ושייטת 13 לחיל הים. 
 

הפטיש של חיל האוויר הוא חזק ומדויק מאין כמוהו. נדמה לי שאין ארגון נוסף בציבוריות הישראלית שמבצע כל משימה שהמדינה מטילה עליו ועושה את זה בדיוק מופתי, על האפס. אבל לפעמים צריך להרוג צרעה או יתוש - ואז פטיש הוא לא הכלי המתאים. מקרה סודאניה מעלה תהייה לגבי היכולת של צה"ל, והוא חייב לפתח את הכלים האלה. 
 

הרמטכ"ל גדי איזנקוט מבין את הצורך הזה אבל עדיין לא הגיע לכלל החלטה. התנהלותו בשבועות האחרונים ב"פרשת סנדוויץ' החזיר" ומקומה של הרבנות, הבהירה לצה"ל שיש לו מפקד, ומהסוג שלא צריך ועדה כדי לקבוע אמירות ערכיות. 
 

לישראל נפתח עכשיו חלון הזדמנויות אסטרטגי. העולם הערבי עומד להיות עסוק בעצמו בשנים הקרובות. יהיו מי שינסו לאתגר, להטריד ולפגוע, בין שברקטות ובין שבחדירות לתוך שטח ישראל, אבל לאף אחד מהם לא תהיה היכולת לאיים על קיומנו. זה הזמן להתאים את צבא ההגנה למזרח התיכון החדש. לוותר על מה שכבר לא הכרחי ולפתח את מה שנדרש.
 

במזרח התיכון הזה, מה שהיה הוא בהכרח לא מה שיהיה. אויבי העבר מתאחדים נגד אויבים חדשים ומדינות פושטות ולובשות צורות חדשות. מי שהסתכל על הפליק־פלאק שעשו חמאס ומצרים, כשבתוך שבועיים הפכו מאויבים מרים לשותפים במאבק בקיצוניים, מבין שיש כאן כר בלתי נדלה להזדמנויות. 

בתוך השינויים האלה בולט יתרונם של מנהיגים נועזים ויצירתיים. נדמה שבקהיר ובריאד יש כבר היום כאלה. הלוואי שיתגלו גם בירושלים.