זה מוכר לרבים מהחיים המוקדמים, טרום רכבות המידע האינסופי הפורקות את מטענן במוח ההולך ומתמלא, שאינו מבחין בין עיקר לטפל, בין רלוונטי לחסר שחר. מי לא זוכר את מתיקות שעות הקריאה הללו, כשהחוץ מושעה וקיומו של העולם נשלל, והמציאות הדוחקת היחידה נמצאת בתוך הספר? אני לא רוצה לשקוע בנוסטלגיה, אבל אודה באמת: אלו הן קפסולות הזמן שמעוררות בי את הגעגועים העזים ביותר.
ואף על פי שניסיתי מאז להחזיק ככל האפשר ביכולת הנדירה שהילדות כולה מגולמת בה – להתנתק מהעולם ולהשתקע כליל במרחביו הפנימיים של הסיפור – נאלצתי להשלים עם אובדנה.
אי אפשר להאשים בכך רק את הרעש הסטטי שמייצרת הטכנולוגיה או את הפרעת הקשה שהיא גוזרת עלינו – למען השם, מחקרים שהתפרסמו בימים אלה מצביעים על כך שאנשים מציצים בסמארטפון שלהם 60 פעמים ביום בממוצע, וסדנאות לגמילה מהמכשיר השטני נפתחות מדי יום – אנחנו מאבדים משהו ככל שהשנים נוקפות, בעיקר את היכולת הנדירה להיות שקועים בכל הווייתנו, בהווה.
גם לשם השבתה של יכולת ההתמסרות האבודה הזאת אנשים משקיעים זמן ותרגול רבים (וכך נראה שרבים מאיתנו מבלים בין סדנאות לגמילה מהרגלים רעים לסדנאות למציאת שקט וריכוז) ורק מעט פנאי נותר לדבר הבסיסי הזה הקרוי לאחרונה החיים עצמם ושעבורי הוא מילה נרדפת לקריאה. הקריאה של שנותי המאוחרות יותר מתאפיינת אומנם בהפרעות של עיסוקי השונים, בדריסת הרגל הגסה של היומיום ובזהירות שניסיוני המצטבר כקוראת, מבקרת ומרצה, נטע בי: סירוב להיגנב.
סירוב לתת לסיפור עצמו ולגיבורים לשדוד את הפקולטה הביקורתית המסתייגת שלי ולהודיע לי, יאללה מותק, בואי נעשה חיים.
ועם זאת, מפעם לפעם, בעיקר בקיץ, דווקא בקיץ-העצלתיים המושמץ שלנו, חוזרת חוויית הקריאה המוקדמת כמו הרגל ישן ששב והתעורר, והנה אני מוצאת את עצמי במחוז ההוויה השקטה של עולם אחר, נתונה לשליטתו המוחלטת של הסופר.
דווקא האטיות של העונה החמה, כשהדם כבד ונפרע הקצב של מכונת-השגרה; ובזכות הסירוב המוחלט של הגוף ושל התודעה לכל סוג של תנועה וכשהתרופה היחידה נגד האור המופרז היא תריסים מוגפים – כל אלו מהווים עבורי סימנים מוסכמים של הצעות מפתית לפרישה מוקדמת.
*
קריאה, ממש כמו כתיבה, היא הנכונות להיות לבד, וההתחייבות לשתיהן צריכה להיעשות ברצינות ובאחריות מפוכחת של יציאה לגלות. הרחקה עצמית מרצון מחוץ לטווח הנחמה שבשהות במחיצת אחרים, ריקונה מרצון של התודעה מהזמזום החביב ומסיח הדעת של דבריהם, זה דבר שדורש הכנה. וכך, גם אם ביתר עונות השנה אף פעם לא גיליתי נטייה מעשית, מהרגע שמגיעה השעה, היום מתארך, האוויר הביל והשנה האקדמית מגיעה לסיומה, משתרעים לפני שעות וימים ושבועות של קריאת קיץ.
כאן אולי המקום לציין שיציאה לגלות אינה חייבת להיות קלישאה של ערבות שלג אינסופיות, תאים צפופים ואוויר דחוס וביקורת ניירות וכפר קטן בסיביר. היא יכולה להיות גם קו הרכבות בין רומא לפירנצה בחודש אוגוסט, כשמעבר לחלון נטרף הנוף במהירות כמו חפיסת גלויות אך העיניים נעוצות בספר המונח על הברכיים.
גלות יכולה להתרחש תחת שמשייה בבריכה, בתנאי שהשכן שלך לשורת כיסאות הנוח לא מחליט לפתוח חזית עם חלי מהבנק וצורח בגרון ניחר שהיא גומרת לו על החיים. או בחדר השינה המואפל באמצע היום, על רקע רחש המאוורר ולאורה החלמוני של מנורת קיר. גלות יכולה להתקיים במקומות רבים, אך באופן אחד בלבד: להיות משוקע בקריאת ספר, כמו בקריאה המוקדמת של הילדות במצב של הרהור עמוק ושקט.
והתנאי היחיד, התביעה היחידה שנתבעת ממך כדי שגלות הקריאה תהיה שלמה, היא הוויתור על חברת בני אדם, הוויתור על הסחת הדעת האלקטרונית, השקטת הרעשים המנטליים מייצור עצמי, והתנתקות מכל האמצעים והתחבולות שהצלחנו ברוב גאונותנו להמציא ובלבד שלא נתייצב מול עצמנו, כמו בדו-קרב עם שחר שספרות גדולה מאתגרת בו את הקורא.
באופן זה בדיוק הקדשתי שעות רבות ליותר מאלף עמודים של הרומן "שידוך הולם" לוויקראם סת בבית גלילי שהורכב בתושייה רבה ממכולה ומקרוון נייד עם דק עץ וגינה רוחשת צרעות. כך גם, תחת שמיים נמוכים וממטרים של סוף הקיץ בחופה המערבי של אירלנד, קראתי את "המוקצה" של הסופר האירי ג'ון באנוויל.
וביולי אחד בגב רצוץ התמסרתי ל"אידיוט" של דוסטויבסקי על הרצפה וקראתי את שני כרכיו בלהיטות שעלתה על השעות שהקדשתי בחופש הגדול של כיתה ט' ל"חלף עם הרוח", שבהן, בהדרכתה של סקרלט אוהרה, חושלה התודעה הפמיניסטית שלי לעולמי עד.
כל הגלויות האלו הרחק מארץ בני האדם היו טובות במידה שווה (טוב, אירלנד הייתה טובה מכולן) אבל מה שלא יכול להיחשב כלל ועיקר, מה שעומד בסתירה מוחלטת לעקרונות הקריאה בגלות הוא זוועת ספרי הטיסה, ספרי החופשות, ספרי הבידור הקלילים; זוועת ספרי הלא-כלום, שבאותה דרך מסתורית שבה קונספציות דפוקות רבות השתרשו בעולם, הפכו להיות הז'אנר המזוהה יותר מכל עם קריאת קיץ והמקובל על רבים בעונה הזאת.
"מה קרה לך, יא כבדה?", אני שומעת אתכם נוזפים בי ואולי מישהו מטיח בי כרך וירטואלי של "ללכת בדרכך", שחוגג שבועות רבים ברשימות רבי המכר, "תני להירגע. תני לחיות. תני לשכוח. בחופשה לא רוצים לחפור, לא רוצים לקרוא על נואפות הגוססות מארסן, על רוצחים ברוטאליים או על חוקרי אמנות קומוניסטים והומוסקסואלים. חופשה, מותק, רוצים לברוח מהמציאות".
אבל זה הדבר שאני מנסה לטעון נגד ספרי הבידור למיניהם והקשר הכוזב שנקשר ביניהם לבין העונה החמה. דווקא הקריאה בהם היא זו שמשמשת כבריחה אל המציאות: אינפורמציה במקום משמעות, לשון נפוחה ומקושטת תחת הפואטיקה המורכבת של האמת, הגלוי והמובן מאליו תחת הנסתר והעמום. בקיצור, לפחות 50 גוונים של שעמום מוות. מה יותר דומה למציאות מזה?
*
והנה, מכיוון שאני אדם נוח לבריאות ומאמינה גדולה בהדדיות, אני מוכנה ללכת לקראתכם בז'אנר אחד שנחשב לקריאה קלה, "אמנות זעירה" כפי שחוקרי ספרות מחמירים נוהגים לכנותו, אם כי במיטבו הוא יכול להיות הנאה צרופה וצוהר אל נפשה המורכבת והאלימה של החברה האנושית. אני מודה בפניכם שאני נרקומנית של ספרי בלש ושאני מתייחסת אליהם ברצינות רבה מספיק כדי ללמד קורס על הגיבור הבלשי.
בלשים יכולים להיות באחת קריאת קיץ מושלמת והתייחדות עם וריאציות מרתקות של רוע ופרוורסיה. זה דבר ידוע שסופרים ומשוררים רבים היו מכורים מאז ומעולם לקריאת בלשים והמשורר וו"ה אודן ייחד מאמר, הנחשב כבר לקלאסיקה, לאמנות הכתיבה הבלשית ולעונג שאנו מפיקים ממנה.
הבלש הוא זה המוכן לסכן את עצמו, לרדת לביבים, לעמוד פנים אל פנים עם הרוצח למעננו ולהסתכל אל תוך נפשו ולהכירה עד תום. במובן זה הוא שליח חשוב, סוכן של הסדר הטוב בתוך עולם כאוטי ולא מובן. במיטבו הבלש מאיר פינות חשוכות של הנפש אבל גם של החברה עצמה.
דוגמה טובה לכך היא טרילוגיית המילניום של סטיג לרסון, "נערה עם קעקוע דרקון", "הנערה ששיחקה באש", ו"הנערה שבעטה בקן הצרעות". לרסון מטפל בכל אחד מהכרכים בעיוות או בעוולה בחברה השוודית עם הבלש שלו מיכאל בלומקוויסט, העורך הראשי של מגזין "מילניום" וליסבת, האקרית הנמצאת בשולי החברה שאכזבה אותה מרה. יחד הם חוקרים סחר בנשים, יחסי הון-שלטון ואת הפוליטיקה המושחתת והסמויה מן העין.
ב"דומות" חודרת הסופרת טאנה פרנץ', בעזרת הבלשית הסמויה שלה ממשטרת דבלין, אל כת סגורה של סטודנטים החולקים בית אחד בשולי העיר וכלכלה משותפת, וחושפת כיצד החרדות הכלכליות של צעירי אירלנד, חוסר הביטחון התעסוקתי והקריסה של הנדל"ן בעקבות המשבר הכלכלי, מובילים באופן בלתי נמנע לרצח.
ואי אפשר לחשוב על חבורת סטודנטים שאחד מבניה נרצח בלי להיזכר ב"ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט, המספרת האמריקאית המצוינת שכותבת ספר בעשור ויחד עם "ידיד קטן" עורכת צילום רנטגן לחברה האמריקאית וחושפת את הגזענות ודעה הקדומות ואת הפער בין בעלי זכויות היתר לבן המוחלשים, פער מזהם שיש להיזהר ממנו.
אם תפקידה של האמנות בעלת הערך הוא להיאבק בהדחקתה של האמת ובטשטושה, והספרות הקלילה – ספרות הטיסות והחופשות או בקיצור ספרות הקיץ – יוצרת עולמות קטנים ומקושקשים המחזקים אצל הקורא את כל מנגנוני ההגנה, ספרי הבלש הנמצאים בתווך.
הם גם מספקים קריאה בולמוסית, מתח עלילתי ושכחה ובמיטבם הם מעמידים אותנו פנים אל פנים עם כמה מהביטויים המטרידים של נפשנו.
לקריאת הקיץ המתוקה שלכם ולרשימה שהרכבתי עד כה אני מוסיפה את ספריו של הנינג מנקל, מחבר סדרת ספרי הבלש שגיבורה הוא קורט ולאנדר העגמומי, כל ספר של ז'ורז' סימנון שתוכלו להניח עליו את ידכם, את ספר הביכורים של ג'יליאן פלין "חפצים חדים", שכתוב למןפת, ואת "ברוקלין היתומה" של ג'ונתן לתם על בלש יתום וחולה טורט, שאינו ספר בלשי על פי התבנית המקובלת אבל הוא ממש קריאת חובה.
ועכשיו, משמילאתי את חובי לחברה הקוראת את טורי, אצא לגלות המיוחלת ואשקע בקריאת הקיץ שלי.