בלונדון נכנסתי בפעם הראשונה בחיי לקזינו.

ולא סתם קזינו כי אם אחד מפואר מאוד.
כדי להיכנס אליו תצטרכו להכיר מישהו שמכיר מישהו ולהיות ממברס (חברים). גם אחרי שיזהו אתכם כחברים וזה שהביא אתכם יחתום על הצהרה שבה כתוב שהוא מכיר אתכם לפחות שנה, תידרשו להצטלם, להפקיד פריט זיהוי ולעבור בדיקה קצרה המעידה שלא נכנסתם שתויים מדי אל הקזינו. לזה שבא עמי אמרתי שיותר קל להתקבל לקג״ב, אבל אז, כשהביטה בי המארחת בעיניים ספקניות, נזכרתי שקג״ב זו מילה אוניברסלית.

עברתי את כל הבדיקות הדרושות ונכנסתי אל הקזינו. על התקרה שנדלירים גדולים ומפוארים בעלי תאורה אדומה וכחולה, שהוסיפה לאווירה מין טאץ' מסתורי כזה. עוד בכניסה ניגשה אלי מלצרית ושאלה אותי מה ארצה לשתות. ״קמפרי עם מיץ תפוזים״, עניתי. תוך רגע כבר הייתה לי כוס גדולה ביד. הידיד שהיה איתי סימן לי לבוא אחריו, לא המריתי את פיו והלכתי. היו לי דפיקות לב, לא מואצות, אבל מורגשות. גברים בעלי שיער כסוף, חליפות מהודרות ושעונים שבמחירם יכולתי לקנות לעצמי שמלות לכל החיים, ישבו סביב שולחנות. בצדם השני עמד דילר בפנים חתומות ומחלק קלפים.
גם בחורות ישבו סביב השולחנות. ברובן הן נראו טוב, גוף מעוצב, שמלה לא מתאמצת, אבל עם מחשוף נדיב ושרשרת שאת יוקרתה יעריכו רק אניני הטעם.
הגענו אל דוכן ההמרה. ״כמה תרצה?״, שאל הבחור הממיר את הידיד שלי. ״תן לי אלף פאונד״, ענה לו ידידי.
״אלף פאונד!״, חשבתי לעצמי, ״שכירות לחודשיים!״. מובן שהפעם לא העליתי את זה על דל שפתי. יש גבול לעממיות, מספיק שנדרשו לי חמש דקות לאיית להם את השם מרסל.
ולכו תסבירו למארחת בריטית שזה על שם סבתא שלכם, שבטח עכשיו צופה בערוץ הסרטים התוניסאי ומקללת את השחקנית שהיא הכי אוהבת, כי זו יצאה בראיון נגד ישראל.
לענייננו.
ידיד שלי המיר את אלף הפאונד, ואז המבט עבר אלי. שאל אותי הבחור הממיר ״כמה תרצי את להמיר?״. הב־ טתי בו ובידיד שלי, הייתה שתיקה מביכה לרגע. הגעתי ללונדון עם 300 פאונד, כמה אוכל להשקיע במשחקים שאת חוקיהם גם ככה אני לא מבינה?
״אני אתחיל ב־50״, אמרתי.
ידידי חייך, הבחור הממיר לקח מידי 50 פאונד (במשיכה אגרסיבית, כי לקח לי זמן לשחרר) והמיר לי אותם לז׳יטונים.
״אני הולך לשולחן הבלאק ג׳ק, תצטרפי אלי?״, שאל אותי הידיד.
״לא, אני אסתובב קצת, לך אתה״, עניתי.
מה לעשות? את החוויות הראשונות אני אוהבת לעבור לבד, לתור בעיני אחר האנשים הכי מסקרנים ולחוות את החוויות הכי שורפות, בלי שיפוטיות או הדרכה של אדם אחר.
ברקע נשמעו צלילי מוזיקה חלשים, מעט אירוטיים אפילו. את המשקה שלי לגמתי במהרה, אולי מעט האלכוהול שייכנס אל תוכי יעצים לי את החוויה בכמה מונים. הגעתי אל אזור המכונות. גבר בחליפה ועם שפם ישב ונגע במסך. זו הייתה מכונת רולטה, וכל נגיעה שלו עלתה 10 פאונד. עמדתי מאחוריו, הוא הסתובב וחייך אלי. ״זה בסדר שאני צופה?״, שאלתי.
״בטח בסדר״, הוא ענה לי באנגלית במבטא ערבי כבד.
הגבר לחץ על איזה כפתור והסביר לי ״עכשיו הרולטה מסתובבת, ואם הכדור יעצור על המספרים שבחרתי, ארוויח כפול 36 ממה ששמתי. רגע, למה את לא יושבת?״, שאל.
אז התיישבתי.
עוד חצי דקה עברה, והכדור נפל. הבחור זכה וקרא בערבית ״אלחמדולילה!״ (ברוך השם). אחר כך הביט בי ואמר ״את עושה לי מזל. אם גם עכשיו אני מרוויח, את מקבלת חצי״.
״אני לא צריכה כלום, אדוני, יש לי כסף״, עניתי לו באנגלית רצוצה ומיששתי את הז׳יטונים שבידי.
״את מאוד צנועה, מאיפה את? מספרד?״, שאל בזמן שהוא לוחץ שוב על המסך.
התלבטתי. קיבלתי הוראה לא להגיד שאני מישראל. בלונדון גרים המון מוסלמים, ולא מזמן נמצאו פה אפילו כמה פעילי דאע״ש.
אז לא אמרתי שאני מישראל. במקום זה חיכיתי שי־ סיים להמר ועניתי ״אני מיפו״.
יופי, מרסל, שליחתנו במוסד.
הוא עצר לרגע, הביט בי ואמר ״אני מכווית, יפו יפה, נכון?״.
״יותר מירושלים״, עניתי. כנראה שלקמפרי שלי הכ־ ניסו סם אומץ.
״אין כמו ירושלים הקדושה״, הוא חזר להביט במסך, ושוב הרוויח.
״רואה?״, התלהב, ״רק הזכרנו את שמה של ירושלים, והנה, זכיתי שוב. ועכשיו, כמו שהבטחתי, קחי חצי״.
״לא, אדוני, אני בסדר גמור״, ויתרתי על הכסף ונפר־ דתי ממנו. ״אני רוצה לראות את כל הקזינו״, הסברתי.
״תשמרי על עצמך, ילדה יפה״, אמר לי וחזר לשחק.
והנה אני הולכת בין שולחנות הקזינו, אנשים רציניים מביטים על קלפי משחק, כדורי רולטה וז׳יטונים צבעוניים. אין דו־שיח בין איש לרעהו, רק הדילר מדבר, וגם זה, בביטויים קצרים.
לא הצלחתי להיפרד מ־50 הפאונד שהיו בידי, אני לא קמצנית, נשבעת! אבל אלה 300 שקלים, הלא רק לפני שנתיים אותו הסכום היה מאפשר לי מחיה של שבוע, איך אוכל לזרוק את זה על משחק אחד?
גבר שמנמן, לבוש חליפה יפה, ניגש אלי. הוא חייך לעברי ושאל בעברית ״באת לשאוב סיפורים?״.
צחקתי, ישראל הקטנה הגיעה גם לפה. ״סוף־סוף אני שומעת עברית״, עניתי לו.
״את משחקת?״, שאל.
״אני לא יודעת איך״, עניתי, ״וחבל לי להפסיד״.
״עם גישה כזו, איך תנצחי?״.
בחוצפה ישראלית אופיינית, אך סקסית להפליא, הוא לקח את ידי, פתח את כפה, והוציא משם 20 ז׳יטונים.
״תתחילי ב־20״, הוא הורה לי. ״אם תרוויחי, תמשיכי. אם לא, תלכי. אבל אל תצאי מפה בלי לנסות״.
אז הנחתי עשרה ז׳יטונים על איזה מספר, ועוד עשרה על הכתם השחור, שאומר שאם הכדור נופל על הצבע השחור אני מכפילה את זכייתי. הבטתי בעיניו של הישראלי, שהימר, אגב, על סכום גבוה הרבה יותר ממני.
״עכשיו ננצח״, חייך אלי, ״תגידי, נו, ׳עכשיו ננצח״׳.
חזרתי אחריו, וחשבתי לעצמי שאני מתנהגת כמו ילדה קיטשית ונדושה.
״לא להמר יותר!״, ציווה הדילר וסובב את הגלגל.
הכדור נע בין המספרים, שקט בשולחן, ואף אחד לא נוגע בכלום. פתאום נחת על אחד מהם - לא הגיוני - זה המספר שבחרתי. הרווחתי, הבחור הישראלי הפסיד. ובכל זאת צעק ״יש!״.
התרגשתי. לא משום שבזה הרגע הרווחתי 720 פאונד אלא בגלל הניצחון, הביטחון שהשרה עלי והחיוך שלו. הו, היה לו חיוך יפה.
״אתן לך חצי״, אמרתי לו כשהדילרית הגישה לו את הז׳יטונים, גם בפניה הבליח חיוך קטן.
״לא״, אמר, ״אבל תצאי איתי מחר?״.
בדיוק אז הגיע ידיד שלי, פניו נפולות. ״נו מרסל, הימרת את ה־50? אני את שלי הפסדתי״.
״גם היא הפסידה״, התערב הבחור הישראלי, וסימן לי בעיניו לא לספר איך כבשתי את הקזינו בזה הרגע. ״לא נורא״, ניחם אותי ידידי, ״העיקר החוויה, נכון?״, הוא חיפש בעצמו נחמה בתשובתי.
״ברור״, נשקתי לו על הלחי.
״אני אחכה לך בחוץ״, אמר לי.
הבטתי בעיניו של הבחור הישראלי.
״את הולכת?״, שאל. ״הוא מחכה לי בחוץ״, עניתי. ״ניפגש מחר?״, הוא חייך. ״לא״.
״למה לא?״, הוא נראה מופתע. ״אנחנו נמשיך את הלילה, ניפגש בחוץ עוד עשר דקות״. הפעם ציוויתי אני. וכך היה.
באותו הלילה הרגשתי כמו בחורה עשירה, עם הרבה מזל, גבר חמוד ואורות ניכר יפים.
בבוקר שלמחרת כבר טסתי הביתה. כי גם לאופוריה יש גבול, ועם מזל לא משחקים. ♦