אני לא יודעת אם להתנצל בפני קהל קוראי או לא. בזמן האחרון כתבתי לכם המון על איזו אהבה לא ממומשת שלי. אני מפחדת שקצת הייתי טרחנית, או שהנדושות עלתה על גדותיה. חלקכם בטח כבר שכחו את זוהרה של האהבה הראשונה ונמצאים עמוק בתוך השגרה. סביר להניח שקוראות אותי גם כמה רווקות שחדלו להאמין באהבה כזו ומחכות לאהבה נוחה שתביא ילד אל בטנן. וכמה מכם, אולי, בעיצומו של הריגוש הראשון, מתעוררים לתוך האופוריה. היום אני נפרדת ממנה, מהאהבה האמיתית הראשונה שלי. היום אני מרימה את ידי ומנופפת לה לשלום. שלום ולא להתראות. כי אם תשוב ישוב איתה ההרס, והפצעים שהותירה בי ייפתחו וישרפו.
אני בת 25, את נעורי העברתי בלהיות ליצן החצר. הייתי מצחיקה את הכיתה, את המורות, ברבות הימים גם את המפקדות בצבא ואחר כך את הבוסים המזדמנים. אף פעם לא לקחו אותי ברצינות יתרה. ידעו שאני חכמה אבל ההומור שלי האפיל על כל תכונה אחרת. בתור נערה לא רזה אחזתי בו בצורה חזקה, כמעט אובססיבית. תמיד כשאני מבחינה בצלמים באירועים כאלה ואחרים אני מדמיינת את המצלמה שלהם בדיוק כמו את ההומור שאימצתי אז לעצמי. אובייקט מגונן. אתה לא צריך לבלוט יותר מדי ויש כיפת ברזל גדולה שמגנה עליך.
אז פספסתי את האהבה הראשונה, כן. לכל בנות כיתתי היו בנים גבוהים ויפים. הם היו לוקחים אותן לקנות טוסט בהפסקה, אחר הצהריים לטייל ברחבי חולון ובערבים אחזו בידן וטעמו את שפתותיהן. ראשי לא היה בכך. היו לי שני ג׳ינסים בארון ושתי חולצות תואמות. אף אחד לא דאג לספר לי על טיפוח, דימוי עצמי ונשיות. נערי הכיתה והשכבה היו לחברים שלי, לא לבני זוג. לא חושבת שאפילו פעם אחת מישהו הציע לי לצאת איתו לדייט, ללכת לראות את הים בטיילת של בת ים או לשבת לידו בספסל האחורי בטיול השנתי.
גם בצבא זה היה כך. כשחברותי בבקעת הירדן הדביקו על הקיר תמונות עם ציורי לבבות שלהן ושל בני זוגן אני הדבקתי משפטים מתוך שירים ישראליים, תמונה של האחיינים ודגל ישראל, להמחיש את הפטריוטיות. בערבים, כשהן היו משוחחות תחת השמיכה עם הבחור המצפה והמתגעגע אני הייתי פותחת מחברת קטנה שקניתי בתחנה המרכזית של ירושלים וכותבת כל מיני הגיגים. אחד מהם אני זוכרת עד היום: ״בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. שנית, ברא את העצב״.
אני חושבת שאז נחשפתי לכתיבתי. היא נתנה לי מזור כשהלב התחיל להשיר מעליו קליפות ולגלות שתחת כל הומור מסתתר עצב גדול.
השתחררתי מהצבא, גיליתי את העולם הגברי וחטאתי פה ושם, בדרך כלל עם מבוגרים ומנוסים ממני. על חלקם הצטערתי, עם חלק אני בקשר עד היום. התחלתי לטפח את עצמי, להתלבש, להתאפר ולבקר במספרה לעתים תכופות. ומאז ועד היום, כשניגשים אלי גברים המתאימים בצורה מושלמת לתבניות שלי, הם נתקלים בסירוב. זה אף פעם לא עד הסוף ולא מה שאני צריכה. ואולי זה נרקיסיזם גדול ואולי אני בעצמי לא יודעת מה אני צריכה. ובדיוק כשחשבתי שזה עולם לבודדים, שמונוגמיה זו המלצה טיפשית של פחדנים, ואלה החוברים זה לזה עושים זאת בשביל לקבל עוגן וביטחון - באת אתה.
זה קרה לפני שנתיים. אני, שרק התחלתי לקבל הכרה אבל עוד לא כסף, אספתי כמה שקלים ונסעתי למסיבת יום הולדת בתל אביב. זה היה מועדון באמצע רחוב קרליבך. כבר בכניסה פגשו אותי כמה חברים וחיבקו אותי. ירדנו למטה לברך את חוגג יום ההולדת. שתינו, רקדנו, צחקנו. הגיל הממוצע, אגב, היה 40 או אפילו קצת יותר. זה לא הפריע לי. ההפך, רק משך אותי יותר להישאר.
לקראת אמצע הלילה חיבק אותי החבר שחגג יום הול־ דת ופיזר עלי קונפטי צבעוני. אחר כך אחז בידי וסובב אותי. כולם מחאו לנו כפיים. היה צפוף, לח וחם. בסיבוב השני הוא נעלם לי ופתאום הופעת אתה. הזעת והיית קצת שיכור. ״נעים מאוד״, אמרת לי, ״מי את?״.
לחצתי את ידך. ״אני מרסל״, חייכתי אליך. ״ואתה?״.
חוגג יום ההולדת הפציע פתאום והציג אותך בפני. חייכנו זה לזה והלכנו כל אחד לכיוון שונה.
כמה ימים אחר כך שלחתי לך הודעה בפייסבוק. לא יודעת למה, פתאום הופעת לי בראש. ״ברוך הבא איש״, כתבתי לך. ״באמת תודה״, ענית, ״אחרי שנים רבות כל כך״. ומאז לא הפסקנו, עד לפני יומיים.
שנתיים עברו, אולי קצת יותר. הכרת אותי רגע לפני פריצה. גרה ביפו בין ארבע קירות ודירה בת 20 מטר. עלית אל דירתי ואכלנו יחד נקניקיות חריפות.
יום אחר כך הגעת אלי, אוחז בוורד אדום שקנית מהבחור בשוק הפשפשים. צעדנו יחד אליך הביתה, בפיך שיר הלל ליפו וחיוך יפה.
יומיים אחר כך הזמנתי אותך להשקה הראשונה של ספרי הראשון. הגעת אוחז בידיה של אחת אחרת. לא קינאתי לך, הלב שמח כשראיתי אותך נכנס, זה הספיק לי.
עוד ימים עברו, גם להשקה השנייה הגעת. הייתי מכריחה אותך לקום בבוקר לצפות בראיונות הראשונים שלי בטלוויזיה. ״כמה מאפרים אותך שם, תגידי, המגישה פנויה?״, סימסת לי תוך כדי, ואני התאפקתי לא לצחוק.
כשהרגשת מדוכדך העליתי לך חיוך, שם, בין סמטאות שוק הפשפשים, בליווי ויסקי או בקבוק יין שהיינו מזמינים. ידעתי את סודותיך, את אהבותיך, אז לילותיך. גילית לי עם מי אתה מבלה, מי מתאהבת, מי מסתייגת, את מי אתה רוצה לכבוש ומתי תעשה את זה.
המראנו לספרד. נסענו שעות בתוך מכונית שכורה, רקדנו עם מלצרים, פלירטטת עם נשים מבוגרות באמצעות עיניך הירוקות, והן כמו קיבלו כמה רגעי חסד.
ראינו קרב שוורים. כשהיה לי קשה עצמת את עיני. סיפרת לי על ילדותך, על כאביך ועל ילדיך, ברבות הימים גם הכרתי אותם והתאהבתי. החיוך שלהם, כשלך. ושנינותם, כשנינותך.
הייתי אשת סודך, נכון? והיית אתה איש סודי.
״ולא היה בינינו אלא זוהר
זוהר עניו של השכמה ברחוב כפרי
ולבלובו של גן בטרם פרי
בלובן תפרחתו יפת התואר״.
לאה גולדברג.
ולא הצהרנו אהבות, כי האהבה שלנו הייתה מעבר לזמן, מגבלה או מקום. ובלילות שבהם נעצמו עיני בביתך הגדול כיסית אותי בשמיכה והלכנו לישון, ללא יצר או תאוות בשרים. רק לישון. ואלה היו הטובים בלי־ לותי.
אבל הלב, אתה מבין, נכון? הלב לא יכול עוד. גדלתי מאוד בשנתיים האלו. התבגרתי וסיגלתי לעצמי צורת חיים יפה ושגרה טובה. נכון, אני חוטאת המון, מי כמוך יודע, אבל יש לי ביטחון. עכשיו אני כמעט לא משתמשת בהומור.
בזמן האחרון לא יכולתי לשמוע עוד על אהבותיך. משהו מהחוסן שהיה לי נגדע ונפל ארצה. פתאום חלמתי אותך אחרת. רציתי שתיגע, רציתי שתהפוך אותי להיות האישה שעל ידך. אלוהי האומץ, כמה תעוזה אני צריכה כדי לכתוב מילים אלו.
ואתה הרי לא טיפש. אולי האיש החכם שאני מכירה. אז תסביר לי, האם באמת חשוכות עיניך? האם אתה לא מבחין? איך תסביר שבאמצע מסיבה הומת אדם אני ואתה אוחזים ידיים כאילו לא התראינו שנים? איך תסביר שבכל ישיבה חברתית אני ואתה הופכים להיות המ־ רכז ומשניאים עצמנו על כולם? איך תסביר שנאתן של הנשים שאיתן אתה יוצא כלפי? איך תסביר את הגעגוע? את המחשבות עליך? ואת הקנאה שלך בכל פעם שאני מנסה זוגיות. איך?
עייפתי.
״תגידי את האמת, עברת ליפו כדי להיות קרובה אלי, נכון?״, שאלת אותי בערבו של איזה יום. ״עלית עלי", צחקתי ונשקתי על לחייך.
אהוב לבי, כבר שבוע שאני ברמת גן. הייתי חייבת לברוח, אתה מבין? חייבת לברוח. היו לנו הצלחות יחד, לי, לך וליפו. ועכשיו נותרת אתה איתה. שמרי לי עליו, יפו, כי הוא הכתר שעל ראשי והניצוץ שבעיני הדומעות.
שלום.