חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' הוא איש דוחה לדעתי. כל אדם שמתיישב מול מצלמה ומכריז על עצמו כעל "הומופוב גאה" מבלי להבין שזה בדיוק אותו דבר כמו לומר "אני אנטישמי גאה", מעורר את רפלקס ההקאה שלי. ועדיין - אני מעדיף איש מלא שנאה גלויה כמותו על פני מי שמחזיק בדיוק באותן דעות חשוכות, אבל עוטה על פניו מסכת פוליטיקלי־קורקט.
הדרך לגיהינום הפוליטיקלי־קורקט הייתה דווקא מלאה בכוונות טובות: אם רק ננקה את השפה מביטויים פוגעניים, חשבו, נצליח לנקות את החיים עצמם ממעשים פוגעניים. על הנחת המוצא המלאה בכוונות טובות הזאת חל החטא הקדמון של הקבלה, עד כדי שוויון ממש, של מילים מול מעשים.
ברשותכם אקדיש פסקה לדיון־זוטא זה: נניח שאני עומד מולכם עכשיו ומקלל אתכם בקללות האיומות ביותר שיש באמתחתי, כולל הורים וילדים. אתם עשויים להיעלב, אולם לא תיפול שערה משערות ראשכם. לעו־ מת זאת, אם הגבתי באלימות פיזית - ולו הגרסה המתונה ביותר שלה, דחיפה נניח - יש סיכוי שאגרום לנזק ממשי. גם החוק אגב, מבדיל עדיין בין "הקנטה" לפעולה אלימה של ממש.
בחזרה לפי.סי: גם אם הכוונה הייתה טובה, היא אפשרה ללא מעט מניאקים לעטות על פניהם את המסכה מאירת הפנים של הפוליטיקלי־קורקט. קחו את הבוס שלא ישכור שירותיה של אישה לתפקיד בכיר, לא כל שכן אם היא כהת עור או שמנה או מבוגרת או כל סעיף פסול שאפשר להפלות בגינו. הוא יעטוף את האפליה בכל המילים הנכונות שמאחוריהן יתחבא סקסיסט, גזען וחרמן, באופן שימנע ממנו לעמוד למשפט החוק או הנורמה. במילים אחרות: על כל "שונא כושים" שנכחד מהעולם נולדו שני "אינטלקטואלים" שימנעו מבתם, בדרכי נועם מכובסות כמובן, מלהינשא ל"אפרו־אמריקאי".
וכך זה ממשיך הלאה: "צביון יהודי" מחליף את "ערבים החוצה", "התייעלות" מחליפה את, טוב זה קצת ארוך: "אני בן זונה שמרוויח פי 500 מהעובד שאני הולך לפטר, אבל העובדה שהמשפחה שלו תרעב ללחם חשובה בעיני פחות מהבונוס השנתי שלי", וכשנשיא ארה"ב אומר ש"ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמתנגדת להסכם עם איראן" הוא מתכוון לכך ש"היהודים האלה שוב עושים צרות". העיקר שהשפה נותרה נקייה.
גבר אמיתי, מה שקראו פעם "מענטש", הוא אחד שפיו ולבו שווים. אחד שאומר תמיד את מה שהוא חושב גם כשזה לא פופולרי או נעים לשומעים - ואף נכון להתמודד עם ההשלכות. בין אם במלחמה על דעותיו ובין אם לומר: סליחה, טעיתי, מתנצל - הדבר הכי גברי ש"מענטש" יכול לעשות, כל עוד זה לא קורה שלוש פעמים ביום. זה לא חייב להיות בוטה בסגנון עדת ה"דוגרי" של הישראלי הישן, אבל זה מוכרח להיות נטול פניות.
משטרת השפה שבה אנו אנוסים לשחק "כן-לא-שחור-לבן" הופכת אותנו למשובטים, כמו אלה שראינו ב׳׳מתקפת המשובטים" על הפרסומות של אגאדיר או גולדסטאר. כלומר, אני נגד שוביניזם, אבל אם אני צריך לבחור בינו לבין אחידות מחשבתית מסרסרת, אני מעדיף לחבק את הקרנף ולא ברבור צחור מפלסטיק. אהבה חופשית היא עניין מבורך, אבל "שנאה חופשית" לעתים מבורכת שבעתיים: כשאדם מבטא בפומבי את דעותיו, גם החשוכות ביותר, ללא מעצורים, אנחנו לומדים להכיר אותו - ובמידת הצורך להיזהר מפניו (לכן כה גדול מחדלה של משטרת ישראל, שלו הייתה קשובה למוצא פיו של שליסל, הייתה מונעת רצח של נערה). אופס, הנה חזרנו לשליסל ולסמוטריץ'.
אם כך, אני רוצה להזכיר לשניהם כי אם למדנו משהו מההיסטוריה של רדיפת ההומואים (כן, אני יודע שאומרים "להט"ב" או לפחות "הומוסקסואלים", אבל זה יהיה אידיוטי אם אכפיף את עצמי לכללי הפי.סי דווקא בטור שכזה, ועוד עם כל כך הרבה הומואים בסביבה... אופס, סליחה, שכחתי שבימינו אסור להתבדח, אלא על חשבונו של גבר לבן, משכיל, שהכנסתו היא מעל לממוצע, וגם זה רק אם הוא חילוני וסטרייט) הוא שההומופובים הגדולים ביותר, היו לרוב הומוסקסואלים מודחקים שבמקום לצאת מהארון בחרו לשרוף אותו על יושביו.
מאחר שאיני יודע אם סמוטריץ' מוטרד מהעובדה שאנשים כמוני עלולים לחשוב שכל השנאה הזאת להומואים נועדה להילחם בדחף (לכאורה כמובן) ללטף טוסיק של נער גבעות, אני אנסה להסיק מסקנות אופרטיביות יותר כלפי שליסל ולקוות שיכלאו אותו הפעם עם מחבלים מסוגו, אנשים רגישים שפעלו אף הם בשליחות האל הטוב (אצלם קוראים לו "אללה") ושיידעו איך לתעל את הלהט הקדוש שלו לטובת זוגיות מופלאה מאחורי הסורגים.