מדינת ישראל, המפויסת, המתרפסת, המבולבלת, שוב נכשלה במאבק מול הטרור הפלסטיני.
עציר מינהלי אחד הצליח להכניע אותה – בעזרת מערכת המשפט. צו המעצר המינהלי שהוצא נגדו “הוקפא”, ועתה מצפים הכל, בדחילו ורחימו, לשביתות רעב נוספות; והפעם הן תהיינה המוניות.
הרופאים בבתי החולים הממשלתיים סירבו להאכיל אותו בכפייה, ובני משפחתו בעזרת חברי כנסת ערבים – שבראשם עמד, כתמיד, אחמד טיבי, רהוט הלשון – ניסו “להבעיר” את השטח. כשהם מניפים את “דגלי פלסטין”, עמדו בכניסה לאשקלון; עיר שוקקת חיים היושבת על האדמות של העיירה הערבית אל־מג’דל. שנכבשה בעת מלחמת השחרור.
חבל שזה קורה לנו שוב ושוב. במזרח התיכון איש לא מבין מחוות אנושיות. נסיגות תמיד מתפרשות כאות של חולשה. כך הבינו זאת הערבים כשאהוד ברק ברח באישון לילה מרצועת הביטחון בדרום לבנון, וכך הבינו זאת ברצועת עזה כשאריאל שרון גירש אלפי מתיישבים יהודים מבתיהם. בשני המקומות נתפסו השטחים בידי ארגוני טרור; חזבאללה – בצפון, וחמאס – בדרום.
ועכשיו אנחנו צפויים לגלי טרור חדשים. הפלסטינים - שישוחררו בידי השופטים, כולם רחמנים בני רחמנים, לאחר שהרופאים, הרדופים בידי אמנות של אתיקה רפואית שנולדו על רקע אחר לגמרי, יסרבו "להאכיל” אותם בכפייה - יחזרו לסורם. ואגב, אלה אותם רופאים שסיפרו לשופטים שהעציר שובת הרעב סובל מנזקים בלתי הפיכים לבריאותו. זה היה, כמובן, בלתי מדויק.
ובהקשר זה, אסור לשכוח כמה החלטות מוזרות אחרות, בלשון המעטה, של המוסד הנקרא בית הדין הגבוה לצדק; אחת מהן התירה לפלסטינים להשתמש בכביש 433. שמחים על הנדיבות הבלתי צפויה, ניצלו הפלסטינים את ההחלטה והחלו למרר את חייהם של הנוסעים על הכביש המרכזי הזה לירושלים. לא שמעתי את השופט שהחליט בעניין הזה מתנצל בפני משפחות שנפגעו מאבנים או מבקבוקי תבערה.
אני בטוח שגם השופטים שהחליטו להתלות את צו המעצר המינהלי של שובת הרעב לא יכו על חטא אם הלה יחזור לביתו, שמח וטוב לב, וימשיך בפעילותו החבלנית. הוא הרי כבר חדל להיות “בעל מום בלתי הפיך”.
איננו יכולים עוד להרשות לעצמנו את הליברליזם המטופש הזה. פשוט אין לנו ברירה. אם יורים על ערינו, ללא הבחנה, מתוך מרפאה או בית ספר, צריך להגיב בהתאם; ואם הפלסטינים רוצים להמשיך להרוג חיילים העומדים בצמתים או נערים העומדים בטרמפיאדות – הם צריכים לדעת ש”יד של ברזל” תכה בהם בחזרה.
את מידת הרחמים נצטרך לשמור לעת אחרת. לא השופטים ולא הרופאים ילמדונו דיני מלחמה מהם. אחרת, נמצא את עצמנו במצב שבו אנחנו “מגיבים” כל העת; מחוות פייסניות לא יועילו כדי לעצור את גלי הטרור. זה לא ילך, אלא אם כן הכוונה היא לוותר על כל הפרויקט הציוני - להרים ידיים ולעזוב את המקום הנפלא הזה.