אהוד ברק מזכיר את העקרב שעקץ את הצפרדע שהעבירה אותו את הנהר על גבה, אף שהבטיח לה שלא יעשה כן. כשתמהה למה, השיב: זה הטבע שלי. גם ברק עוקץ עכשיו את כל מי שעל גבו כביכול חזר למרכז הזירה הפוליטית כשר ביטחון – אולמרט ונתניהו – ובדרך גם עוד כמה שהיו בסביבה – בוגי ושטייניץ – ומי יודע מי עוד בתור. מה לעשות, זה הטבע שלו.
לא מעט אנשים שפעלו ליד ברק ותחתיו בזירה הפוליטית והצבאית נפגעו ממנו. יחס לאנשים ופתיחות כלפיהם מעולם לא היו הצד החזק שלו. אני זוכר שקודם כניסתו הראשונה לפוליטיקה, כשרבים התפעלו ממנו ומהכישורים שיוחסו לו, "הרגיע" אותנו חבר, תת־אלוף, באומרו: "אל תתלהבו יותר מדי. אנשים אינם מכירים אותו באמת. חכו שייכנס לפוליטיקה ותראו". ואכן ראינו כיצד נפלט מהפוליטיקה פעמיים בשל היעדר מה שקרוי אינטליגנציה רגשית והתנהלות שגויה מול שותפים, והבנו למה התכוון החבר.
עכשיו ברק שוב רוצה לחזור, וכמובן לטופ של הטופ. הוא לא יבזה את עצמו בריצה בפריימריז. הוא ממתין שיקראו לו להציל את המולדת, קרי את העבודה ואת מחנה המרכז־שמאל בכללו. הוא מאמין שרק הוא יכול לנצח את ביבי ושרק הוא, מכל ההיצע הקיים, מתאים וראוי להיות ראש הממשלה ולהציל את המדינה. הוא ואין בלתו. כך חשב בעבר כשנכנס פעמיים לפוליטיקה, ואין לו סיבה לשנות את דעתו. יש לו הערכה עצמית גבוהה מאוד, והזמן רץ. הוא כבר בן 73 פלוס.
צריך לומר שהדברים שנשמעו מפיו בקלטות וההאשמות שהוא מפזר לכל צד בנושא האיראני, רק לא כלפי עצמו, לא יעזרו לו בניסיונו לחזור לזירה. להפך, שומר נפשו ירחק ממנו. ואולי הדברים שאמר לכותבי הספר עליו, אילן כפיר ודני דור, מעידים שבעצם הרים ידיים ונואש מחלום השיבה, ומעתה הוא חופשי לסגור חשבונות עם כל העולם ואשתו.
ולעצם הנושא האיראני, אדם מרכזי בליכוד אמר לי השבוע שהאמת היא שלא נתניהו ולא ברק התכוונו באמת לתקוף באיראן, כל אחד מטעמיו הוא. לנתניהו לא היה די אומץ לעשות את זה, ומה שרצה באמת הוא שארצות הברית תפעל; וברק לא יתמוך לעולם בפעולה שלא תיתן לו את כל הקרדיט אם תצליח, ואולי גם הוא חשש מכישלון, וכדרכו הוא מטיל את האשם על אחרים.
זו אינה דעת יחיד. והשאלה העולה כמובן היא האם ה"כאילו" הזה ששיחקו נתניהו וברק, לפי גרסה זו, הצדיק השקעה של כ־15 מיליארד שקלים בהכנות לתקיפה? התשובה היא לא. אם הכל היה תרגיל שנועד להביא את האמריקאים לפעולה צבאית באמצעים שיש להם ואין לנו, הרי ההשקעה הענקית היא ממש שערורייה.
מקובל על המומחים שתקיפה של ישראל לבדה באיראן הייתה לכל היותר דוחה את פיתוח הפצצה האיראנית בשנתיים־שלוש, והיום היא כבר הייתה בידי האיראנים. ועם זאת, המחיר שבישראל ואולי באזור כולו היו עלולים לשלם עקב תגובה איראנית היה כבד מאוד. זה היה בוודאי שיקול מרכזי של המתנגדים, ואולי, בסופו של דבר, גם של נתניהו וברק, שרק התחזו לתומכים.