הלילה של דרור רפאל ואשתו הסתיים בפציעה חמורה ובריצה לביה"ח

מרחרח כלב אחר באותם מקומות, עולה עליו. יורד ממנו. נכנס לחצר של השכנים, יוצא משם בריצה. מרינה, אשתי, עמדה בטעות בדרכו. הוא מגיע במהירות מטורפת ומעיף אותה. היא נחתה על יד שמאל והתחילה לדמם מהמרפק. לא דימום של פצע אלא פרץ דם מבהיל שלא פוסק. השגרה נגמרה. אנחנו בסרט אחר. סרט רע.

היד שלה איבדה צורה, המרפק יצא החוצה, כף היד נשמטה. עמדתי שנייה מולה, היא על הרצפה. זה הזמן להוכיח שאני אדם בעל תושייה, מחשבה יצירתית ומהירות תגובה.

האמת, שבדמיוני אני משוכנע שיבוא יום ואהיה על מטוס שנחטף, שאזחל לעבר החוטף אתרומם לידו, אכניע אותו במכת קיקבוקס לקול מחיאות כפיים של הנוסעים. בירידה מכבש המטוס כולם יריעו, מצלמות טלוויזיה יתקרבו על רקע הבהובי מכוניות משטרה ואמבולנסים, אני אסתכל לתוך המצלמה ואומר, "חבר'ה, רק עשיתי מה שכל אחד אחר היה עושה".

הפצע בידה ממשיך לדמם, אני עומד מעליה, לשנינו אין טלפונים ניידים. ינוש מנסה ללקק אותה. הורדתי את החולצה, קשרתי סביב היד שלה ורצתי לחפש מישהו עם טלפון. באמצע הריצה חשבתי שבעצם זה לא חכם להשאיר אותה לבד, היא עלולה להתעלף, עדיף שאחזור להיות איתה.

רצתי בחזרה אליה. ואז חשבתי שגם אם היא תתעלף אני לא אדע מה לעשות, וגם לא הזעקתי עזרה. חזרתי לרוץ לחפש מישהו עם טלפון. החיים לא באמת מכינים אותנו לשום דבר, גם סרטים עם ברוס וויליס לא.

מצאתי מישהו שיתקשר בשבילי למד"א, האמבולנס הגיע בפחות משבע דקות והטיס אותה לבית חולים. רפואת החירום שלנו ממש טובה, חשבתי, ובכלל, המדינה מצוינת במצבי לחץ וקטסטרופה, האנשים עוזרים, האמבולנסים מגיעים בזמן, חדרי המיון איכותיים, זו פשוט מדינה אידאלית להיפצע בה.

החניתי את האוטו בזריזות ונכנסתי למחלקה לתיקון גפיים, המיון האורתופדי. מרינה סבלה מכאבים בלתי נסבלים. הרופא חבש אותה, לודמילה שפכה שקית שנייה של מי חמצן על הפצע הפתוח. ובכל זאת, משהו אחר הטריד אותי. 

פניתי לאחות, "תראי, יכול להיות שזה לא לגמרי הזמן, אבל יש לך מושג איך זה עובד פה עם החניה? כי קניתי כרטיס ולפי כמות שקיות מי החמצן שהבאת לפה, אני הולך לגלוש לשעה נוספת או לחלק ממנה". לודמילה, כדרכן של לודמילות, לא ענתה. בינתיים הרופא נתן לה זריקת מורפיום להרגעת הכאב.

"אפרופו כאב", פניתי אליו, "הבנתי שיש איזו התקדמות עם החוק החדש של ליצמן והחומר הטבעי הזה, איך קוראים לו... גראס רפואי נדמה לי? אז אולי כדאי במצב שלי... סליחה, במצב שלה, להתחיל לשקול גם את העניין הזה?", הורחקתי מהמיון על ידי שני סניטרים.

רופא בכיר ביותר, שיש חוסר הלימה בין רמת בכירותו למראהו הצעיר, עדכן אותנו במצב. "זה לא הולך להיות פשוט. המרפק לא יחזור להיות כמו שהיה. היא לא תוכל ליישר את היד עד הסוף: נצטרך לנתח אותה, אולי נכניס מסמר לאורך, חשוב שתדעו את כל זה". התמלאתי געגועים לתקופה הנפלאה שבה רופאים היו משקרים לחולים ואומרים להם "אל תדאגו, יהיה בסדר", ובכלל, נזכרתי בעבר הרחוק, של לפני שעה. חבקו את השגרה שלכם, היא הדבר הכי טוב שהחיים יכולים להציע.

1. פנטזיות של גבר מזדקן

2. שלושה בתים וגעגוע לפוליטיקה

3. איך לא הבחנתי בפיליפינית שעבדה אצלי?

4. אל תגידי לילה ואל תזכירי ת'פלולה

5. אבא עשיר, אבא עני. סתם, רק עשיר