אני ממשיך לחיות את שיגרת בתי החולים. יסלחו לי הקוראים אבל אני חייב לפרוק את הכול לתוך  המקלדת. השבוע אבי נכנס שוב לניתוח מוח מסובך.



החמישי במספר. השיטוט במסדרונות המחלקה הנוירוכירורגית הפך פעם נוספת למציאות היחידה שלי. אומנם אני ממשיך לעבוד ולהגיש בטלוויזיה, לפגוש חברים ולנהל שגרה, אבל אחרי קרוב לעשרים שנה, המחלה שלו הפכה למרכז חיי. כל השאר מכוסה בערפל אלים וכהה.



לפני קרוב לשבע עשרה שנה נותח לראשונה. אז, בבית חולים ירושלמי, אבא, שהיה איש צעיר, אושפז בחדר עם יותר מעשרה חולים. בלילות התכרבלתי על מזרון תחת מיטת הברזל החורקת שנשאה את גופו. המקום נדחס בזעקות כאב וריח של עור מתוח כשאת הכול כיסתה ארומה של חומר ניקוי וזיעה. ברגעים שהחושך והרעש הבהילו אותי הערתי את אבא, שהיה אגב מגדולי הנוחרים במחלקה. כשפקח עיניים הגנבתי מבט לאישונים הכחולים העמוקים שלו. זה הרגיע וחישל, אבל לא חיסן אותי. נדמה לי שבמהלך המשמורות הארוכות האלו השיגעון טיפס פנימה ושנים הוזן ממראות האנשים שעוותו בידי המחלה הנוראית שנצברו בזיכרוני.
 

החזות שלי בבית החולים בוטחת ויציבה. אני מקצוען בסירובי להראות סימני חולשה, למרות שברור לי שהם מחכים ובבוא היום ימוטטו אותי. המחלקה שאנחנו שוהים בה בסיבוב הזה נקייה, מטופחת ונעימה. זה לא משנה את העובדה שהמראות האנושיים עדיין מרסקים.
 
היום כשהתיישבתי על הספה מחוץ למחלקה, שלוש נשים מבוגרות פרצו בבכי וקבלו במרוקאית, עברית וצרפתית, על האסון שפקד אותן והמוות המתקרב של בן משפחתם. הבאתי להן כוס מים והבטחתי שיהיה בסדר, כשאני לובש את "פרצוף הטלוויזיה" הכי אמפאתי שלי. נדמה לי
 
שזה עשה קצת טוב. חולה שהגודל של ראשו הוכפל בגלל זיהום, מזהה ותופס אותי כדי לספר שהוא מוזיקאי מוכשר ובעלו הגאה של להיט ידוע מהעבר. שני ישראלים ממוצא אתיופי ניגשים אלי באנרגטיות נרגשת ומשוחחים אתי בהתלהבות, כנראה בגלל עברי הרומנטי. אחיהם שוכב על המיטה. גידול ענק ואלים שדד ממנו את היכולת לראות. גם שיווי המשקל נפגם. “צמח כמו פטרייה,” הם מסבירים. האח שמנותק מהמציאות המחלקתית, שרוע על הגב עם אייפון שמשמיע להיט אפריקאי צוהל ברפטיציה. נכנסתי לחדר בו אבי מאושפז עם יוגורט ממקרר בית החולים. הוא גמע את כולו והצהיר: “אני אוכל. גם הגידול אוכל אתי".

כשאחייניתי בת הארבע עשרה הגיעה לבקר את סבא ושאלה אותו מה שלומו הוא ענה: “בסדר, אבל הגוף שלי פחות בסדר.” מה תוסיף על זה חוץ מדמעה? 
את החדר אנחנו חולקים עם צעיר ערבי מיפו. במהלך היום מגיעים לבקר אותו בני משפחה רבים והכול נהיה שמח. אבא קורא ספר על דרייפוס ואוכל עוגות שהם מזרימים לנו. די נחמד. אמו של השכן המאושפז סיפרה שהתרסק מגובה רב ונחבט. המכה עשתה את שלה גם לראש וגם לגב. בלילה ההמולה נפסקת. כולם חוזרים הביתה. כמה שעות אחרי חצות, כשהוא לבד, הצעיר מיפו, כמעט כמנהג, קם, צועד עם המתקן שמחובר לפלג גופו האחורי ברובוטיות נוקשה ואחרי מטרים ספורים חוזר למיטה וקורס.
 
אחותי אומרת שצריך להתכונן נפשית לפרידה מאבא. אני מאמין שיש לנו עוד זמן. קשה לי לדמיין את העולם בלעדיו. הוא לא רק אבא שלי אלא גם החבר הכי טוב שלי. לפעמים נדמה לי שהיחידי. לא מוכן להגיד לו שלום כרגע. לא בשל לזה. לא אתן. אם מלאך המוות יגיע אתמקח איתו, אשהה אותו ואמלוק לו את הראש. לא אתבייש ואצעק לו “תלך מכאן. תן עוד כמה שנים, יימח שמך”.