כבר ברגע הכניסה לאוניית הענק כל עוצמת הסיפור מתבהרת. לטוב ולרע. כ־4,000 איש, על טפם ועל מזוודותיהם, נכנסים באותו זמן ממש אל תוך החלל, כשכל התהליך מתבצע במשך לא יותר משעה. ברוטו.

אין ספור עובדים בלבוש רשמי מנווטים את ההמון ביעילות אין־קץ ובליווי חיוך עשוי היטב אל תוך בטן הלווייתן, והכל חלק כמעט כמו הסבון שאתה נדרש לסוך בו את ידיך, בידי העובדת המנומסת בכניסה לספינה. "Wash your hands", היא מבקשת־מורה, ואתה נענה בחיוך משלך, רק כדי למצוא עצמך פעור פה למול מסדרון אינסופי המקדם את פניך. הוא עתיר בחנויות, במסעדות ובבתי קפה, עצים (אמיתיים) שזורים לכל אורכו, וגם מכונית אמריקאית אדירת ממדים ובוהקת הניצבת בלבו, אורות נוצצים והמוני עובדים, המתרוצצים כנמלים עמלניות. 
ברוכים הבאים לעולמה הצף של Allure of the seas. ספינת נופש אמריקאית המשייטת בחופי הים התיכון במשך שבוע, כשעל סיפונה 4,000 נופשים, כמעט 3,000 עובדים וכמויות מזון שיכלו להזין מדינה אפריקאית ממוצעת למשך שנה.
נבהיר כבר עתה - לא הייתי “אורח הספינה". זאת הייתה חופשה משפחתית פרטית, ועל כן אין כאן גרם של יח"צ. לאחר שבוע בעיר הענק המשייטת הזו, שעוגנת בנמלים כמו נאפולי ומארסיי, אתה לומד המון, בעיקר על לוס אנג'לס ועל ניו יורק. כי הדנ"א של הספינה, ששייכת לרשת Royal Caribbean, אמריקאי בעליל. שזה אומר - כסף. ועוד פעם כסף. כסף שמוצא עליך, ללא הרף, כלקוח. ובאותה נשימה - כסף שמנסים לסחוט ממך, ללא הרף, כקורבן פוטנציאלי.
 

אדגים. על סיפון הספינה, שאליו העפלנו בברצלונה, הכל עובד בגדול. נתחיל באוכל. בכל רגע נתון אתה יכול לזלול (ללא תשלום) פיצות, המבורגרים, סלטים, גלידות ועוד ועוד, ללא קשר לארוחות הקבועות, שמוגש בהן אין ספור סוגי מזון, אל מעבר לאופק. 
בארוחת הבוקר, למשל, ספרתי חמישה סוגי פנקייק ועשר וריאציות של חביתה. בילוי: ערב רגיל מציע, באותה שעה, הפקה של “מאמא מיה" המוצגת בתיאטרון ובו 2,000 מושבים, מופע אקרובטיקה סופר־מושקע באולם ענק אחר, מועדון סלסה, מועדון ג'אז, קריוקי, סטנד־אפ, פאב אירי, מסיבת ריקודים, מועדון לנוער, מועדון לילדים. 
 
רוצים גם לזוז? Fine. יש חדר כושר אימתני. קירות טיפוס. אומגה. מתחם מיני גולף. סימולטור גלישה. מגרש כדורסל. מגרש כדורגל. בריכות שחייה. בריכת מי ים ולפחות עשרה מתקני ג'קוזי כדי להירגע. בקומה השמינית (יש 17, לא כולל התת־קרקעיות) ממוקם פארק ענקי, שוב - מצמחים אמיתיים - שאתה מתהלך בין עציו, על רקע ציוץ הציפורים (המוקלט). מטורף.
ומאידך גיסא, בתוך כל השפע הזה מושתלים, בתחכום אדיר, מגוון פיתויים שנועדו לגרום לך להוציא כסף. בבית הקפה שבו מוגש קפה רגיל ב"חינם", יש קפוצ'ינו ב־5 דולר. מצלמים אותך על הסיפון, ואז גובים 150 דולר על עשר תמונות. מסכי ענק המפוזרים בכל מקום מספרים לך “מה לעשות עכשיו". בתוך רשימת הפעילויות משולבות גם סדנאות “רגיעה", “טיפול אנטי־אייג'ינג" וכו', שלידן סימן דולר קטן. הן בתשלום.
בטלוויזיה שבחדר כל סרט לילדים מלווה בפרסומת מקדימה על שירותים בתשלום בספינה. הילדים הם בכלל הקורבן הנגיש ביותר. מציעים להם כוסות ענק שאפשר למלאן ללא הגבלה בקוקה קולה. תמורת 50 דולר. מפתים אותם בארקיידים מגלומניים עם משחקי מחשב בתשלום. ועוד ועוד.
 
לאחר שבוע בתוך כל השפע הזה, אתה מגלה שהכסף משתלט לך גם על המחשבות. אני בג'קוזי מופלא, ממש על הים. ומת לבירה. היי, יש בר ממש מולי! שיט, הם רוצים 9 דולר לשליש היינקן. שייחנקו, גנבים. 
מצד שני, אני כבר כאן, וצמא. מצד שלישי, מחר נרד לחוף ותהיה בירה ב־2 דולר. מצד רביעי, זה רק מחר. וכך אתה מתהלך, מסוחרר, עם סימנים של דולר בעיניים, לאורך השבוע כולו. כשהספינה שבה לברצלונה ואתה נפרד ממנה, הדיילת כבר לא מציעה לך לשטוף ידיים. הווירוסים שלך הם כבר לא בעיה של התאגיד. 
על הסכין
1. לאחר זכייתה של חנה קנייזבה־מיננקו במדליית הכסף באליפות העולם באתלטיקה, עושה רושם שהתקשורת שלנו פשוט יוצאת מגדרה כדי להדגים עד כמה הספורטאית הזו היא ישראלית באמת, כדי שמשהו מההישג המדהים שלה ידבק גם בנו. היא יודעת עברית. היא אוכלת חומוס. היא שולטת בסלנג ואוהבת את החום של האנשים פה. עכשיו רק נשאר שתזמזם שיר של שלמה ארצי.
2. השירים החדשים של אריאל זילבר, שבהם הוא חוזר לשותפו הוותיק שמוליק צ'יזיק ז"ל, הם הדבר הכי כיפי והכי משמח במיינסטרים הישראלי של העת האחרונה. בייחוד “מישהו", עם הקליפ הפשוט והחינני, שנשמע כמו דרישת שלום משמוליק, בטי בם והחברה להגנת הטבע. בגיל 72, ואחרי כל הסערות והחרמות, זילבר נשמע חיוני ומגניב מתמיד.
3. השבוע התפרסמו הפרטים לגבי פסטיבל אינדינגב שיתקיים באמצע אוקטובר. איזה כיף שפסטיבל שהתחיל בצנעה חוגג כבר שנה תשיעית; שהוא גדל כל הזמן (ארבע במות באותו זמן); שהוא מציג גם אמנים צעירים וגם ותיקי בריגדה כמו עמיר לב; ושעצם חשיפת הפרטים שלו הופכת לאירוע תקשורתי של ממש. ילדים, האינדינגב שלכם מתחיל להיראות כמו פסטיבל ערד שלנו.