המהמר: חלק מזלזלים בו ואלו שמכירים אותו יודעים שהוא דובר אמת

1. כבר בגיל צעיר כינו את יונתן ברק (שם בדוי) מאחורי גבו “המהמר". כשהיה ילד היה אחראי על ההימורים במשחקי ה"עץ או פלי" השכונתיים, על משחקי ההימור בזריקת מטבע “מי קרוב לקיר", גם על הימורי ניחושים במשחקי ה"גוגלך" (חרצני משמשים) לסוגיהם השונים וכמובן על משחקי הפוקר הביתיים שבהם השתתף קצת אחרי בר־המצווה, שאותם למד מקרוב משפחה ממוצא רומני שהיה מהמר כפייתי עוד בארץ מוצאו. 

“המהמר" פיתח את משחקי ההימורים שלו בכל מיני שיטות מקוריות. הוא הימר למשל כמה אנשים יירדו מהאוטובוס בתחנה שלצדה עמד עם חבריו, כמה מוניות יחצו את הצומת בתוך חמש דקות ואם את הכביש יחצה ראשון גבר או אישה. אנשים היו נדהמים מהכישורים שלו להמציא הימורים שונים ומשונים על כל דבר, בכל מקום ועל כל סכום. 

בגיל 16 כבר היה מהמר במועדוני קלפים ברחוב דיזנגוף, משחק פרטייה, רמי, פוקר. בגיל קצת יותר מאוחר נראה מהמר במועדוני קוביות וכשהתבגר היה נוסע מדי פעם להמר בבתי קזינו. בימים האחרונים נראה המהמר יושב מחוק מאלכוהול באחת מפינות פאב בתל אביב, ולכל מי שביקש להתעניין בשלומו, מאחר שנראה הרוס לחלוטין, הוא סיפר את הסיפור הבא: “לפני כמה שבועות הייתה לי הרגשה חזקה, שיכולתי גם להוכיח אותה מבחינה מדעית, שהבורסות בעולם עומדות לקרוס. לקחתי את החסכונות שלי, בערך 120 אלף שקל, וקניתי סדרה של אופציות פוט על מדד המעוף". מאחר שאתם לא מבינים, כמעט בטוח, מה הן אופציות פוט, רק אומר לכם שחלומו של כל מהמר בבורסה הוא לקנות אופציות כאלו, ואז כשיש קריסה אתה יכול להרוויח 1,000%־2,000% על ההשקעה שלך, בקיצור אתה מתפלל ששוק המניות יתמוטט. 

המהמר דופק עוד דאבל וויסקי, עיניו אדומות והסיגריה התקועה בפיו מסתיימת וחורכת את שפתיו, הוא יורק את הבדל ומפליט קללה עסיסית נגד אלילת המזל שאותה הוא מכנה “שרמוטה בת זונה", ומסביר שכשהחלה הנפילה תקף אותו פחד נורא שמא יהיה מהפך והבורסה, שהיא יצור בלתי צפוי ונמצא בשליטת ספקולנטים מלוכלכים, תשנה כיוון והוא יפסיד את חסכונותיו.

“מכרתי את הפוטים ברווח של 10,000 שקל - זה היה ביום רביעי לפני עשרה ימים", הוא מספר, “באותו ערב קרסה הבורסה והמשיכה בנפילה היסטרית ביום חמישי וביום שישי וביום ראשון (בארץ) וביום שני האחרון בארץ ובכל העולם, צניחות חופשיות. בשיא הנפילות, לו הייתי נשאר עם הפוטים - הייתי מוכר אותם ומרוויח בין מיליון ו־800 אלף לשני מיליון שקל והייתי פורש לפנסיה וצועק ברחובות שזיינתי את האם־אם־אמא של הבורסה והספקולנטים. המהמר המסטול מצית עוד סיגריה. חלק מהשומעים על הבר מביטים בו במבט מזלזל, אלו שמכירים אותו יודעים שתמיד הוא אומר את האמת על עצמו אפילו אם היא כואבת.

“תביאי סיבוב וויסקי לכולם", הוא צועק לברמנית שממהרת למזוג צ'ייסרים ליושבי הבר. משלם את החשבון משאיר לה 100 שקל טיפ ומבקש ממנה להשמיע את השיר של ארקדי דוכין “יום אחד". "אין לנו", היא עונה. המהמר השיכור מוציא מהכיס נייר פוליו ומתחיל לפזם את השיר בקול צרוד ושבור, מנסה לחקות את ארקדי: 

“ברבעון הראשון הרווחנו מיליון

בשני יצאנו מאוזנים

התחזית דרשה שלוש פסיק ארבע

הבוסים דרשו פיטורים

דן האנליסט, על פסטה במטבח

חזה עתידות בלי שום סטיית תקן

תקפיץ במערב, תפזר קצת במזרח

העיקר זה להקפיד על השמן

יום אחד, קרוב מתמיד, המסכים ייצבעו באדום

יום אחד, תמיד זה מפחיד, להביט אל פי התהום

ודן יאחז את ראשו בידיו, אין מצב, אלוהים, אין מצב

כי עכשיו זה שנופל קצת השער, עכשיו מדובר על רעב

בינתיים חליפה חדשה עם פסים

תופרים קומבינה בקייב

העולם כפר קטן, השווקים מתפתחים

רק צריך להגביר את הקצב

במסיבת הסילבסטר הריצו שורות

וניבאו מה יהיה השנה

התחזית ידועה, הכל די צפוי

רק למי הרשות נתונה

יום אחד, קרוב לוודאי, המסכים ייצבעו בשחור

ואחד אחרי השני, מיליונים יזרמו לרחוב

ודן ימלמל, זה בכל העולם, מה עכשיו, אלוהים, מה עכשיו

נתחבא קצת למטה, וגם בצדדים, אולי מאחורי הגב.

(את המילים לשיר כתב עמית שלו) 

הנוכחים בבר שלא בדיוק הבינו את מילות השיר מוחאים כף בקטנה למהמר השיכור, לא בגלל השיר, בגלל הצ'ייסרים שהזמין להם.

2. ביום שלישי, 25.8.15, הופיעה ב"ידיעות אחרונות" כתבה שעליה חתומה ציפי שמילוביץ. הידיעה סיפרה על איש עסקים יהודי מקנדה בשם סטיב ממן ששילם מכספו תמורת חילוץ 128 נשים נוצריות ויזידיות משבי דאע"ש בעיראק. הכתבת סיפרה שבסביבתו של ממן מכנים אותו “שינדלר היהודי". בלי להיכנס לציטוטים שהביאה שמילוביץ, השם שלו הזכיר לי משהו עם ריח לא סימפתי מהעבר הקרוב. לקח לי כמה דקות להיזכר שהשם הזה נקשר גם בנסיעתה של “הלוחמת הדגולה“ ג'יל רוזנברג להילחם עם הכורדים נגד אנשי דאע"ש.

אני מחפש בגוגל “סטיב ממן ג'יל רוזנברג כורדים" ומקבל תוצאה מפתיעה, כתבה מתאריך 17.8 שעליה חתומה גברת בשם יעל בראון מתוך ביטאון חרדי כלשהו שכותרתה “סטיב ממן 'שינדלר היהודי' פודה את שבויות דאע"ש". בהמשך היה כתוב שהוא גייס 200 אלף דולר כדי “לשחרר" את הבחורות המסכנות ושבכוונתו לשחרר בחורות נוספות. יעל בראון סיפרה כי ממן קרא לבעלי עסקים ובעלי הון לסייע בפרויקט, וכי ומטרתו היא לגייס חמישה מיליון דולר שיהיו מיועדים לסייע לשחרור 2,700 נערות נוספות הנמצאות בשבי דאע"ש. את הפלאש בראש קיבלתי כשקראתי את השורה הבאה בהמשך הסיפור המופלא על “שינדלר היהודי" המגייס כספים, וכך נאמר בשורת המחץ: “יהודייה נוספת שנרתמה למאמץ למיגור הרוצחים היא ג'יל רוזנברג, קנדית בעברה שהצטרפה לשורות הכורדים הלוחמים בדאע"ש".

זוכרים את ג'יל שזכתה למסע יח"צ מטורף בישראל? לא זוכרים? שכחתם, גם רבים מהמראיינים שלה בטלוויזיה ובשאר אמצעי התקשורת שכחו את המנוולת, שעם חבורת נוכלים הונתה, רימתה וגזלה מיליוני דולרים מחסכונותיהם ומכספי הפנסיה של אמריקאים קשישים באמצעות טריקים ומעשי נוכלות, מרמה וזיוף. היא נעצרה בישראל לבקשת ה־FBI, הוסגרה לאמריקה ונידונה לארבע שנות מאסר. 

אז למה הקישור הזה של סטיב ממן לשינדלר וג'יל רוזנברג לא מדיף ריח טוב, אני מהמר איתכם שזה יתברר בקרוב. לא סתם מכנים אותי “המהמר". 

אי שם בשנת 1970 מצאתי את עצמי במצב מחורבן מכל בחינה אפשרית. למזלי, באחת הפגישות עם ידידי תמיר, לוחם בשייטת 13 בן קיבוץ תל יוסף שבעמק בית שאן,

הוא אתגר אותי והציע לי במקום להסתובב שיכור בתל אביב שאבוא אליו לשאוף קצת אוויר נקי, לעבוד קצת בחקלאות ולחיות בין בני אדם ולא עם החולירות של חיי הלילה בעיר הזנות הסמים והפשע תל אביב.

לקח לי 24 שעות לעשות חושבים ולקבל את ההצעה. עליתי על אוטובוס של אגד ונסעתי לתל יוסף.

אני זוכר את זה כאילו זה היה היום, איך בעלייה לקיבוץ מהכביש הראשי ספגתי באף את מכת הריח מהרפתות של הקיבוץ והתחלתי לפזם לעצמי בחיוך ״ריח הזבל ניחוח חציר״. אני מניח שלו זר או חבר מקומי היה מציץ בי, היה אומר שאני פסיכי כי התחלתי לתת חיקויים של פרות אל מול הפרות שהצטופפו ברפת. על ה״מוווווווווווווווו...״ שלי החזירו עשרות פרות ״מו...״ משלהן, מה שיצר קונצרט של ״מוווו...מוווו ״ שהצחיק אותי וניקה ממני את שאריות הסוטול של הלילה הקודם.

תמיר עדכן אותי היכן בדיוק ממוקם חדרו, כולל הנחיה שאם לא אמצא אותו, אלך לזולה שבה מוצפן המפתח שלו לחדרו. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה ביני לבין קיבוץ תל יוסף.

צילום: ארכיון פרטי
 

כמו בכל מפגש בין עירוני מגודל־שיער עם הרבה רעש וצלצולים לחברי הקיבוץ השמרנים יחסית, הייתה הרבה חשדנות. לאט־לאט הם התרגלו לראות אותי בחדר האוכל, מתחבב על קשישי הקיבוץ, בייחוד על שייע מהנגרייה שהיה דופק קוניאקים זולים בסתר והייתי מצטרף אליו, ואז היה שולף לי ממקום מחבוא גיליונות של ״פלייבוי״, שהיו מצרך מבוקש באותם ימים. הכרתי אחלה אנשים, שאיתם הייתי חוגג עד השעות הקטנות של הלילה ושם התוודעתי עם הרבה אהבה למתנדבות סקנדינביות שלימדו אותי כל מיני רזים מתורת המשחקים בדרגות שמעבר לפוציניו מוציניו.

עבדתי בשדות הכותנה, בבריכות הדגים ואפילו עשיתי תורנויות מטבח ועבודה במכבסה. כמה חבר׳ה צעירים התייחסו אלי כאל איזה מודל לחיקוי. בגלל שהייתי משתמש הרבה במילה ״סטוץ כינו אותי בקיבוץ ״סטוצי״. דמותם של שניים מהצעירים האלו, דובי שדה ויצחק׳לה תמיר תהיה שמורה בזיכרוני עד יומי האחרון. הם נהרגו במלחמת יום הכיפורים, ואחד מהם, על פי התחקירים שהתפרסמו על נסיבות מותם, קרא לעצמו ״סטוצי״.

ב־1971 זימן אותי ידידי המוערך והאהוב שלום כהן, שהיה שנים רבות שותפו של אורי אבנרי בשבועון ״העולם הזה״ לחזור לתל אביב ולעזור לו בהקמת עיתון נוער חדש. כהן, שנפרד מאבנרי, היה הבוס שלי כשעבדתי ב״העולם הזה״. לאחר שהופסקה עבודתי ב־1969 בשבועון החלה ההידרדרות שלי לכיוונים לא טובים, מה שהדאיג את כהן שהיה היחיד שידע שעזבתי את העיר לקיבוץ. הוא הציע לי להיות הכתב הראשי של העיתון ״נוער 71״. שוב עשיתי חושבים ושוב מצאתי את עצמי באוטובוס של אגד, הפעם לכיוון תל אביב לאחר פרידה נרגשת מהחברים, ובעיקר מהחברות, שרכשתי בקיבוץ.

לצורך פרסום השבועון החדש הצטלמנו לפוסטר שנתלה בבתי ספר ובמרכזים שכונתיים. מצולמים בפוסטר אבי ברדוגו, אני, שוש עטרי ז״ל וצעיר נוסף שאשמח אם מישהו יאמר לי מיהו, כי איני מסוגל להיזכר בשמו (הדמות הממושקפת).

העיתון החזיק מעמד בקושי שנה. אני, פרט לעיסוקי בעיתון, השקעתי זמן רב ואקשן בפעילות בתנועת הפנתרים השחורים. שוב חזרתי לעניינים שכשרותם הייתה לעתים מוטלת בספק, עד אותו יום באמצע שנת 1972 שבו ביקש שלום כהן לפגוש אותי והעביר לי מסר שבגין הפעילות שלי עדיף לי לעזוב את הארץ, אחרת אני עלול למצוא את עצמי מסתבך קשות עם אנשי החוק. מאחר שהייתי תפרן, הלווה לי כהן 1,000 לירות שבעזרתן רכשתי וואן וויי טיקט ונסעתי לגרמניה, נסיעה שבה הסתבכתי עם החוק הגרמני ונעצרתי כחשוד בהשתתפות בשוד יהלומים. אבל על זה בהזדמנות אחרת עם סיפורי ועם תמונות הארכיון הפרטי.