בארכיוני גוגל יש סיפור על אמן הרחוב הידוע בנקסי, שביקר בעזה אחרי צוק איתן והשאיר שם כמה ציורי קיר.

אחד התושבים קם בבוקר וגילה ציור על הדלת של מה שהיה פעם ביתו, ומכר את הדלת עם הציור לשכן שלו ב־175 דולר. כשהוא גילה שעבודות של בנקסי נמכרות במאות אלפי דולרים, הוא התחרט, מן הסתם, והתפתח סכסוך משפטי. בעזה יש דרכים מקוריות לפתור מקרים מצערים כאלה: למקום הגיעה משטרת חמאס ופשוט החרימה את היצירה.
כל עוד היה מדובר באמן חתרני שבא לצייר על הגדר מהצד הפלסטיני, העיתונות הביעה עניין בסיפור. אבל מהרגע שהיצירה הוחרמה - לך תדע מה קרה. חלפה חצי שנה ואיש לא דיווח על ההתפתחויות, כך שנותר רק לנחש מה עלה בגורל היצירה. 
 
הסיפור הזה הוא קטן ושולי, אבל מייצג. אם יש לחמאס הישג אדיר, זו ההתגייסות הבלתי מודעת של חלק מהתקשורת לסייע לו. מעללי חמאס פשוט אינם מדווחים. זה מזכיר מקרים של אלימות במשפחה, כשכל השכנים יודעים מה קורה אבל מעדיפים לעצום עין, אף על פי שבמקרה הזה המניעים הם לגמרי אחרים. זוהי תוצאה של אג׳נדה שלכאורה אמורה לסייע לפלסטינים.

דבר דומה מתרחש גם כעת. רמת הדיווח בתקשורת הבינלאומית על פיגועי דריסה, דקירה, אבנים ובקבוקי תבערה היא שולית, אם בכלל. בתקשורת המקומית האירועים אומנם מדווחים, אבל בשאננות של שגרת דמים. על ההסתה או האינטרסים מאחורי השגרה הזו אנחנו כמעט לא שומעים.
בזמן מלחמות אנחנו נוטים להשתומם: איך זה שהתקשורת הזרה לא מדווחת על משגרי חמאס שנמצאים בבתי חולים ובבתי ספר? איך לא מספרים על שימוש באזרחים כבמגן אנושי? הסרט של ערוץ 1 בנושא ה־BDS, ששודר לפני כשבוע, היה חריג בנוף הזה – וסוף־סוף הראה כמה תושבי עזה שהסכימו לספר על שלטון חיות האדם, על האלימות המזוויעה ועל פחד המוות שגורם לכל העזתים להמשיך לשתוק.

אבל בגלל ה"אג'נדה הליברלית" בכלי תקשורת רבים, אין הרבה אנשים בעולם שיודעים מזה. זה חורג מקו האג'נדה, שלפיה יש לדווח על הסכסוך רק בהיבט העוולות שנגרמות לפלסטינים על ידי ישראל. השאר רשאים לעשות בפלסטינים כרצונם, אבל זה פשוט לא חלק מהסיפור שמדווחים לגביו לעולם.
גם הוויכוח השבלוני הפנימי שלנו בדרך כלל מתמקד ב"חמאס נגד ישראל" ולהפך, אבל אין שום עמותה, כלי תקשורת או גוף שלקחו על עצמם להציל את הפלסטינים מהנהגת הטרור שלהם. עזבו להציל – איש לא לקח על עצמו לדבר על כך. מקור סבלם העיקרי של הפלסטינים נותר במחשכים.
כשמסתכלים על זה כך, פתאום המצב שבו נתקענו מובן יותר. איך חמאס מקבל לגיטימציה? בדיוק כך. כך גם הנהגת הפלסטינים מתרחקת כל הזמן מיכולת כלשהי לקיים מדינה עצמאית, במקום לשפר את יכולתה. ההאשמות החד־צדדיות גם גורמות לישראל להפוך דפנסיבית, ולאוכלוסייה ללכת ימינה. במקביל הפלסטינים מאמינים שמגיע להם יותר, ולכן נכונותם להתפשר צונחת, והרצון לגרום לישראל נזק בזירה הבינלאומית הופך להיות המטרה.
במילים אחרות – האפשרות להסכם כלשהו הולכת ומתרחקת. האג'נדה לא רק שהפכה מעיתונות לתעמולה, היא הפכה לתעמולה שאינה עובדת. פרט לזה - היא בהחלט נפלאה.