משלל הפרשנויות שהציפו אותנו בעקבות קלטות ברק, בלט טיעון אחד שברצוני לדון בו בשל היותו עקרוני, והוא זה: לא החליטו לתקוף באיראן בגלל הפחדנות של נתניהו, בשל אי יכולתו לקבל החלטות קשות. זהו, לדעתי, טיעון שגוי.
אני סבור שגם אם היה לנו ראש ממשלה שאינו יודע מהו פחד – גם הוא לא היה מחליט לתקוף, אם הרמטכ"ל מתנגד לכך. ובמקרה שלפנינו הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי התנגד, כך לפי הקלטות, וגם ממשיכו בני גנץ התנגד, לפי פרסומים וכפי שרמז בעבר. במדינת ישראל לא תתקבל החלטה על כל פעולה צבאית, פעולה שבה מופעל כוח צבאי, ויש בה סיכון לחיי אדם, אם הרמטכ"ל מתנגד לה. במילים אחרות, הדרג המדיני לא יכול מעשית לכפות על רמטכ"ל צה"ל להפעיל את צה"ל בניגוד לדעתו ושיקולו.
אני סבור שגם אם היה לנו ראש ממשלה שאינו יודע מהו פחד – גם הוא לא היה מחליט לתקוף, אם הרמטכ"ל מתנגד לכך. ובמקרה שלפנינו הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי התנגד, כך לפי הקלטות, וגם ממשיכו בני גנץ התנגד, לפי פרסומים וכפי שרמז בעבר. במדינת ישראל לא תתקבל החלטה על כל פעולה צבאית, פעולה שבה מופעל כוח צבאי, ויש בה סיכון לחיי אדם, אם הרמטכ"ל מתנגד לה. במילים אחרות, הדרג המדיני לא יכול מעשית לכפות על רמטכ"ל צה"ל להפעיל את צה"ל בניגוד לדעתו ושיקולו.
הטוענים לפחדנות באים ומביאים כדוגמה את מנחם בגין ואת הפצצת הכור העיראקי ב־1981. תראו, הם אומרים, מנחם בגין היה עקשן, הוא ראה לנגד עיניו רק את האינטרס של מדינת ישראל. הרבה התנגדו להפצצה: ראש אמ"ן, ראש המוסד, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, שר הביטחון לשעבר עזר ויצמן ואחרים. ולמרות כל זאת, בניגוד גמור לנתניהו, בגין העביר החלטה ונתן את הפקודה לתקוף.
מעלי הטיעון הזה שוכחים רק פרט "קטן" אחד, כמו הבורג הקטן שמחזיק את כל המכונה: הרמטכ"ל, רפאל איתן (רפול), תמך בכל לב בהפצצת הכור העיראקי. זה הדבר החשוב ביותר עבור מקבל ההחלטות בדרג המדיני. אז מה אם ראש אמ"ן או ראש המוסד מתנגדים (ודרך אגב, מספרי שתיים שלהם צידדו בהפצצה)? דעתו של מפקד צה"ל היא החשובה.
ולעניין זה, מי שהעניק לרפול את הביטחון ביכולת צה"ל לבצע את משימת ההפצצה היה מפקד חיל האוויר, האלוף דוד עברי. וגם כאן, אם מפקד זרוע (אוויר או ים) מתנגד (משיקולים מקצועיים) לפעולה גדולה שבה הזרוע שלו היא המבצעת העיקרית, נדיר ביותר שהרמטכ"ל יכפה עליו את דעתו. אין לי שום ידע, אך אני מניח כי בדיונים עם הדרג המדיני, שבהם הרמטכ"ל אשכנזי אמר שעדיין אין "בשלות מבצעית", הוא ביטא גם את דעתו של מפקד חיל האוויר באותו הזמן.
ולעניין זה, מי שהעניק לרפול את הביטחון ביכולת צה"ל לבצע את משימת ההפצצה היה מפקד חיל האוויר, האלוף דוד עברי. וגם כאן, אם מפקד זרוע (אוויר או ים) מתנגד (משיקולים מקצועיים) לפעולה גדולה שבה הזרוע שלו היא המבצעת העיקרית, נדיר ביותר שהרמטכ"ל יכפה עליו את דעתו. אין לי שום ידע, אך אני מניח כי בדיונים עם הדרג המדיני, שבהם הרמטכ"ל אשכנזי אמר שעדיין אין "בשלות מבצעית", הוא ביטא גם את דעתו של מפקד חיל האוויר באותו הזמן.
הדברים שונים כאשר אין מדובר בפעולה צבאית, הכרוכה בסיכונים ובאבדות, אלא במהלכים מדיניים שבהם מופעל גם צה"ל. במקרים כאלו דעתו של הרמטכ"ל חשובה, אך בשום אופן אינה מכרעת. הדוגמה הבולטת לכך היא ההחלטה של אהוד ברק לצאת מלבנון ללא הסכם עם סוריה ועם לבנון. צה"ל והרמטכ"ל בראשו לא היו שלמים עם החלטה זאת ונתנו לכך ביטוי ברור. ברק כפה את דעתו, וצה"ל ביצע את המשימה בצורה הטובה ביותר.
דומני שגם במקרים דומים כאלו, הדרג המדיני יעדיף רמטכ"ל ששלם עם ההחלטות שלו ולא מתנגד להן. לדוגמה: עדיף היה לשרון שבזמן ההתנתקות יהיה רמטכ"ל (חלוץ) התומך בה, ולא רמטכ"ל המתנגד לה, כמו בוגי יעלון. ובו בזמן אין לי צל של ספק שאילו יעלון היה נשאר שנה רביעית בתפקידו, הוא היה ממלא בצורה הטובה ביותר את הוראות הדרג המדיני בהתנתקות.