מחר הבן שלי יעלה לכיתה א’. כמו שאר ילדי ישראל, גם הוא ישים תיק על הגב וייראה קצת אבוד וקצת נרגש. אמא שלו לא תעמוד בזה (היא בוכה כבר חצי שנה), ותשלח אותו עם אבא ועם סבא. היא תישאר בבית עם ההתרגשות והמחשבות.
חלק מהילדים ייכנסו מחר לבית ספר ממלכתי־דתי, חלק לבית ספר ממלכתי. הבן שלי עולה לכיתה א’ בבית ספר משלב. גם אני למדתי בבית ספר כזה, כשהתחום היה בחיתוליו. בית הספר שילב בין תלמידים דתיים לחילונים, בחום וברגישות ובאיזון דק המתאפשר רק באהבה גדולה ובאידיאולוגיה האומרת שכלל ישראל חשוב יותר מפרטיו, ושמאוד מאוד טוב לנו ביחד. יום אחד הגיע תורם לבית הספר שלי, ושאל את התלמידים איך זה ללמוד עם ערבים: “איך זה עובד?" הוא הקשה, “כשאתם לומדים תורה, הם לומדים קוראן? באיזו שפה אתם לומדים? והמורים? הם ערבים ויהודים?"
היינו המומים משאלותיו, לא הבנו מאיפה הוא נפל עלינו. כמובן לא ראינו ממנו דולר, אבל מאז, מעבר לחיוך על התמימות של אותו נדבן מבולבל, אני תוהה מה קשה יותר, כי הפערים בתוך החברה הישראלית גדולים לעתים מהפערים בינינו לבין אויבינו. אם תשאלו שמאלן תל אביבי, הוא כנראה יעדיף שילדיו ילמדו עם ערביי יפו מאשר עם מתנחלי השומרון, שלא לדבר על החרדים של בני ברק.
מאז למדתי בבית הספר, שאפילו לא ידענו שקוראים לו חינוך משלב, התחום פרח בעזרת אנשים שהאמינו שאנחנו יותר דומים משונים, שחשוב שלכולנו יהיו עגלות מלאות מכל הטוב הישראלי הזה, שכולנו יהודים, ושממש לא משנה אילו מצוות אנחנו מקיימים, אנחנו מאותו שבט. בתי הספר המשלבים הפכו להיות עוד דבק בחברה שלנו, כמו המלחמות, כמו הצבא.
היום לומדים בערך עשרת אלפים תלמידים בחינוך המשלב ב־25 בתי ספר ברחבי הארץ. זה זרם מוכר העולה בדיונים בבתים דתיים, חילוניים ומעורבים – האם לשלוח את ילדיהם אליו. שום תורם כבר לא טועה במהות השילוב ובחשיבותו.
זה קשה נורא לחבר בין דתיים וחילונים, וזה גם נפלא מאוד. אני דוגמה לסיפור הצלחה של המפעל הזה. אני מאמינה בכל לבי שאין הבדל בין דתי לחילוני. שחייבים ללמוד ביחד. למרות כל השנאה והמכות והפער, אני חושבת באמת שכולם לא נורמלים כי הם לא מבינים שזה בעצם פשוט.
הבן שלי עולה לכיתה א’. יהיו בכיתה ילדים עם כיפה וציצית וילדים בלי, וילדות עם חצאיות וילדות עם מכנסיים. לחלק מהמורות יראו את השיער, וחלק יכסו אותו. הלב של כולם יהיה פתוח ואוהב, והם לא יראו את ההבדלים האלה. שנה נהדרת.