מתי בפעם האחרונה בדקתם מול איזה קיר אתם עומדים כשאתם נכנסים למעלית?
הנטייה היא לחשוב שהדבר תלוי בבחירה אישית של המקום בין ארבעת הקירות, אבל במחקר שבדק את אפקט החיקוי בהתנהגות האנושית התגלה הגורם המכריע. באמצעות מצלמות נסתרות ושחקנים שעמדו במעלית מבעוד מועד ופנו כולם לאותו הכיוון, התגלה שהרוב המוחלט של האנשים שייכנסו למעלית כזו ״ישחה עם הזרם״ ויפנה לקיר שכולם פונים אליו. טוב נו, אף אחד לא רוצה לעמוד במקום קלסטרופובי מול כיתת אנשים שבוהים בו. מתבקש להיות עדר מדי פעם.
הכל מתחיל ונגמר במעלית. שמעתי אנשים שאומרים שתוכניות כמו ״האח הגדול״ משקפות את הטבע האנושי כפי שהוא ומציבות מראה בפני החברה, אבל מה שאנשים לא מבינים הוא שאפשר לקבל את כל המידע במעלית.
בשבוע שעבר דיברתי עם פאני שסיפרה לי איך לא פעם ולא פעמיים היא מצאה עצמה מחכה בתור למעלית מבוקשת, וגם אם הגיעה ראשונה היא נאלצה להיאבק באנשים שאשכרה דילגו מעליה ותפסו את מקומה. פאני תופסת הרבה מקום עם כיסא הגלגלים שלה מצד אחד, כך שאי אפשר באמת להניח שלא ראו אותה אף על פי שהיא נמוכה דרמטית מכל השאר.
גם יכולת התמרון שלה בגלל כלי העזר המגושם פוגעת במהירות כשהיא נכנסת למעלית, אז איך אומרים: ״יו סנוז, יו לוז״? פשוט צריך להעביר רגל גמישה בחריץ שבינה לבין הפתח, לה־ שתחל פנימה וחסכת לעצמך המתנה.
פעם בכמה חודשים מצליחים בעלי מוגבלויות לה־ רים איזה קמפיין טוב שמעורר את המודעות לצרכים המיוחדים שלהם. הם מפרסמים את דבר הפגיעה בז־ כויות האזרח של עיוורים שמבקשים להצביע אבל נא־ לצים להיכנס עם אדם נוסף לקלפי כי אין פתקים שמו־ תאמים להם, מדברים על נכים שלא יכולים לממש את זכותם ליהנות מהים, או על מקרה זה או אחר של תלמיד שלא יכול להגיע לכיתה שלו. אז או אז כולנו מתגייסים לפתור את הבעיה. זו גם הסיבה שפגשתי את פאני בשבוע שעבר - בעיה נקודתית. מפה לשם השיחה שלנו גילתה שפאני הצליחה להסתדר בלי חופי הים כמה עשרות שנים וגם עם טחנות הרוח הבירוקרטיות בדרך להנגשת העולם היא עוד מסוגלת להתמודד, אבל את המוגבלות של החברה היא טרם הצליחה לשבור באמת.
בשבילה זו הייתה עוד שיחה, אבל אני סוחבת אותה על הכתפיים עדיין כאילו הייתה משאית בטון. איזה חארות אנחנו לפעמים. אולי לא דילגתי מעל כיסא גלגלים בשביל מעלית, אבל אני בטוחה ש״חתכתי״ איזו עגלת ילדים אחת או שתיים בחיי. מאז כבר איחלתי כל כך הרבה סוגי מיתות למי שעשה לי את זה בשלוש השנים האחרונות, אבל יש מצב שיש לי רק אותי ואת הקארמה להאשים.
כמה כיף להיות אדם שאינו נזקק לטובות של אף אחד. כמה נוח להיות אדם שהמאבק שלו מול הבירוקרטיה מסתכם באיזה דוח לא מוצדק מהעירייה פעם במיליון שנה או עדכון מספר נפשות מול תאגיד המים, ולא על קלנועיות או על אחוזי נכות או על עזרה שאתה נדרש לה כדי להתקלח.
קצת קלישאתי אבל מה לעשות - אתה באמת לא נדרש לחשוב על זה עד שזה נהיה קרוב אליך. האיש בכיסא הגלגלים יכול מבחינתנו לחכות למעלית הבאה, לאן הוא כבר ממהר? וממילא הוא יושב, לא?
פאני נדרשה להגיע פעם לוועדה מיוחדת בעניינה (שעסקה, מטבע הדברים, גם בענייניהם של נכים אחרים) שישבה בקומה השלישית של בניין ללא מעלית. היא נשבעה לי שזו לא בדיחה שחורה של נכים.
אבל עזבו את כל אלה. האם בבתי הקפה שבהם אתם יושבים בדרך כלל יש שירותים נגישים לנכים? הרי בדרך כלל מדובר בשירותים שנגישים בעיקר לנערות גומי מטייוואן (אם אתם רוצים לסגור גם את הדלת), בקומה השנייה שא־ ליה ניתן להגיע במדרגות לולייניות. אף אחד מאיתנו, ממי שאני מכירה לפחות, לא עזב בזעם בית קפה כזה אלמלא היה מלווה במי שנזקק לשירותים כאלה ממש.
אני יודעת מה תגידו ואני מסכימה. אנחנו לא יכולים לחשוב כל הזמן על הצרכים של כולם כאילו היו שלנו. רק אנשים קדושים עושים את זה ואנחנו הרי לא כאלה, אולי בעוד שבועיים וחצי למשך חצי שעה מיד בצאת יום כיפור וגם כאן אני מפרגנת. אבל אנחנו יכולים לא לדלג מעליהם בדרך למעלית.
אנחנו יכולים לא לתפוס להם את החניה. גם לא לחמש דקות.
אנחנו יכולים גם לחשוב שהם לא רק מנסים לנצל את המדינה ולעבוד על כולם, במיוחד עכשיו, כשראינו שמישהו דילג כאיילה ממושב הנהג באוטו ההוא שנושא תו. יכול להיות שהוא הבן המסור וסף מישהו שנדרשת לו הקרבה הזאת לרכב. החשדנות לא הכרחית.
אנחנו יכולים להניח שגם אם המגבלה לא ניכרת לעין, היא קיימת והופכת את החיים לקשים בצורה בלתי רגילה. אנחנו לא ועדה של הביטוח הלאומי - מי אנחנו בכלל שנשפוט? מי הם? אבל זו כבר שאלה אחרת.
אנחנו יכולים להתנהג כמו בני אדם. במעלית ובכל מקום אחר.