מפלה בשתי מערכות: אובמה והגז מעלים ספקות לגבי תפקוד נתניהו

במשך חודשים פמפמו לנו דובריו, מקורביו, ועיתונאיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שבכוונתו להילחם בהסכם הגרעין של המעצמות עם איראן כי "יש סיכוי אמיתי לעצור אותו בקונגרס". זה היה הספין היומי עד לפני כחודש ימים. אז התחיל נתניהו להוריד ציפיות ולתדרך שלא בטוח שאפשר לנצח בקונגרס, אבל חשוב לנסות. אה, וישנו גם העניין הזה של "ניצחון מוסרי". 

נתניהו גם טבע את ססמת המאבק: "זה הסכם רע. אפשר להביא הסכם טוב יותר", אמר האורקל מירושלים. איך אפשר להביא הסכם טוב יותר? הרי ההסכם כבר נחתם. מה, ביבי באמת ציפה שאובמה ישמע את הססמה ויגיד - טוב, אם ביבי אומר שצריך הסכם טוב יותר, בואו נבטל הכל ונתחיל מההתחלה? ומה יגידו הרוסים והסינים והאירופים? קשה להאמין שנתניהו האמין בזה. 

ובכל זאת, הוא הלך על כל הקופה, נקט את שיטת האדמה החרוכה, נאבק על כל קונגרסמן, על כל סנאטור, הפעיל את איפא"ק עד קצה גבול יכולתה, את המנופים של שלדון אדלסון (כולל הרב שמולי בוטח במיאמי), את השגריר הלא־רצוי בוושינגטון רון דרמר, ההוא ששכנע אותו שאובמה הוא "נשיא של קדנציה אחת" ועכשיו שכנע אותו ש"אפשר לנצח בקונגרס", וגרר את כולנו יחד איתו לעגלת הצוענים הזו המקרקשת את דרכה לתהום.

אובמה ניצח, כצפוי, ואת הנזק נוכל לחשב רק מתישהו בעתיד. ביבי עוד מקווה להפוך את התבוסה לסוג של מנוף שיקשה על הדמוקרטים בבחירות הקרובות לנשיאות איכשהו, אבל התוכנית הזו מזכירה מאוד את התוכניות של אהוד ברק, שתמיד נתקעות איכשהו בשלב המעשה והופכות לקטסטרופה. 

בינתיים, אפשר לנסות לחשב כמה נזק נגרם לכוח ההרתעה של איפא"ק, כמה מבוכה גרמנו ליהודי ארה"ב שנדרשו לבחור בין מולדתם לעמם, כמה עמ וק קברנו את מה שנשאר ביחסי האמון בין ישראל לארה"ב, ואת התמיכה הדו־מפלגתית המסורתית של המערכת הפוליטית האמריקאית בישראל. גם חבילת הפיצוי שיכולנו לקבל לפני חודשיים או שלושה הייתה יכולה להיות הרבה יותר אסטרטגית ממה שנקבל עכשיו. לפני שלושה חודשים היה לאמריקאים מה להפסיד. עכשיו כבר אין להם. הם ניצחו. אנחנו נפסיד.

שלא תבינו אותי לא נכון: ההסכם עם איראן אינו טוב. הוא הסכם די רע. אבל זה מה שיש. לא מדובר בשואה שנייה ולא בקטסטרופה היסטורית, כפי שנתניהו מנסה לשכנע. ישראל היא מעצמה אדירה בקנה מידה אזורי, היא יודעת להגן על עצמה ולהרתיע את אויביה, יש לה נכס אסטרטגי עצום ששמו ארה"ב (אם ביבי לא יהרוס את זה עד היסוד, הרי הוא מסוגל לבחוש גם בבחירות הקרובות לנשיאות בארה"ב), אין סיבה אמיתית לזרוע פאניקה (חוץ מאופורטוניזם פוליטי). כן, האמריקאים ניהלו מו"מ של חובבנים, ניגשו אליו בפיק ברכיים, נתנו לאיראנים לעשות להם בית ספר ובסופו של דבר הביאו מוצר בעייתי, רחוק משלמות, אבל גם רחוק ממה שמנסים לעשות ממנו.

נתניהו תמרן את עצמו לעמדה שבה לא יכול היה להשפיע על המו"מ, ולא השכיל להבין בזמן שההסכם הושג וזה נגמר. אין טעם להמשיך למתוח את החבל. הגיע הזמן לחתוך, למזער הפסדים ולממש נכסים. אפשר היה להביא מאובמה חבילה חסרת תקדים של פיצויים לפני כמה חודשים, תמורת הורדת פרופיל. לא, נתניהו לא נדרש לתמוך בהסכם. הוא יכול היה להמשיך להביע את דעתו עליו. הוא נדרש לא להתפרע בוושינגטון, לא לבחוש בקונגרס, לתת לתהליך הפוליטי האמריקאי להתנהל. אבל הוא סירב. אף על פי שכל מערכת הביטחון (דרגי המקצוע), כולל כולם, התחננו בפניו לעצור, להירגע, להיכנס להידברות מול האמריקאים, הוא בשלו.

שלשום בערב, כשהתברר שאובמה ניצח, הייתה לנתניהו כבר תוכנית חלופית: אני? אני הרי אמרתי מהרגע הראשון שאי אפשר לנצח בקונגרס, זו הגרסה החדשה. קשה להאמין. נכון, הדמיון המפותח של נתניהו אפשר לו לראות בזמנו חיילים בריטים בירושלים ב־1948 (על אף שנולד שנה אחר כך) ולשבת עם אריק שרון ואהוד ברק בנגמ"ש ב־73' (לא היה ולא נברא), אבל הפעם, כך נדמה לי, זה שיא חדש. 

ההוכחה הטובה ביותר לכך שנתניהו הלך על ניצחון בקונגרס, היא עלעול מקרי בביטאון המשפחתי, שם הכל כתוב, מפי הסוס. הרי ספרו ידיים על בסיס יומי, וצהלו כשהסנאטור הדמוקרטי המשפיע צ'אק שומר הודיע שיתנגד להסכם, ושפכו את כל האנרגיה והאמצעים והיכולות שבנינו בוושינגטון ליום פקודה על המבצע הזה, אף שכמעט כולם הזהירו אותם. והנה, אחרי שקיבלו את המכה בראש, הם טוענים שבכלל לא התכוונו. ויש כאלה שמוכנים לקנות את הספין הזה מהם, ואני מתכוון לא רק ב"ישראל היום". 

ראוי לעיין בידיעה מאתמול שפרסם הכתב המדיני של "וואלה", אמיר תיבון, מפיהם של מקורות באיפא"ק, הטוענים כי נאום נתניהו בקונגרס סייע לתומכי ההסכם עם איראן. על פי הדוברים, הנאום הפך את סוגיית הסכם הגרעין לסוגיה מפלגתית והוא בעצם "הכריח" את המחוקקים הדמוקרטים להתייצב לצד נשיאם. אז מדוע יצא נתניהו בכל זאת לנאום בקונגרס ב־3 במרץ? יכול להיות שהאינטרס הפוליטי שלו גבר על האינטרס הלאומי? יכול להיות שלנצח את בוז'י בבחירות היה חשוב לו יותר מאשר לנצח בקונגרס או לשמר את היחסים עם אמריקה? הוא הרי אמר, ערב יציאתו לקונגרס, ש"רק הקונגרס יכול לעצור את ההסכם הזה", ויצר רושם שהוא יוצא לחסום בגופו את הפצצה האיראנית. טוב, הסוף ידוע.

כבר כתבתי כאן שלדעתי נתניהו צודק במתווה הגז. אני נותן הרבה כבוד (בלי ציניות) למאבק של הלובי החברתי (ובראשו העיפרון הכי מחודד בכל הקלמרים, שלי יחימוביץ'). יש כאן מלחמה בין תפיסות עולם, בין תורות כלכליות וחברתיות, קשה מאוד למדוד ולקבוע טיעוניו של מי גוברים, רק ההיסטוריה תוכל לשפוט בין הצדדים, הרבה אחרי שהם לא יהיו כאן. 

אז למה נתניהו צודק? כי צריך לגמור את זה, והדרך היחידה לגמור את זה עכשיו היא להעביר את מתווה הגז ולטוס קדימה. אין דרך אחרת. המדינה הזו שילמה 15 מיליארד שקל קנס על העיכובים שהיו עם הצנרת של מאגר "תמר", בגלל לובי של ארגוני סביבה למיניהם שצדקו לשיטתם וטעו מאוד לשיטתנו, כי זה תקע את המדינה וגרם נזק אדיר. "לווייתן" התגלה לפני חמש שנים ועוד לא רואים, אפילו בדמיון מפותח, את הפיתוח שלו. מישהו צריך לדפוק על השולחן ולהגיד די, חאלס, זה נגמר, בדיוק כמו אלכסנדר הגדול עם הקשר הגורדי.

משעשע להבחין בדמיון המדהים בין מתווה הגז של ביבי למתווה הגרעין של אובמה ואיראן. הרי הטיעונים של אובמה בוויכוח מול ביבי על הגרעין זהים לגמרי לטיעונים של ביבי בוויכוח מול הלובי החברתי על הגז: אין עסקה יותר טובה, זה מה שיש, היו אילוצים, חייבים לסגור עניין, אפשר לחיות עם זה, ביטול העסקה יגרום לאסון (האיראנים ישעטו לגרעין / נפסיד את הגז). חבל שנתניהו מסוגל לראות רק צד אחד של המטבע הזה.

הבעיה היא, שהעסק תקוע. בהתחלה זה נראה פתיר, אבל ככל שהזמן עובר, והוא עובר, מתגלה התסבוכת. ביום שלישי בלילה פגש נתניהו שני בכירים מאוד מנובל אנרג'י שהגיעו מטקסס. הם הבהירו לו שאם לא תחול תזוזה של ממש בזמן הקרוב, נובל תלך לבוררות בינלאומית נגד ישראל. ההערכה היא, שבהליך בוררות לנובל סיכוי טוב לזכות. הרי יש לה הסכמים ויש לה מתווים והיא קיבלה הבטחות שעליהן התבססה.

מה שחמור זה, שבינתיים הגז יישאר במעבה האדמה, מאגר "לווייתן" לא יפותח, המצרים יוכלו לפתח את המאגר שלהם ולהקדים אותנו, והנזק יהיה עצום. נתניהו נמצא בלחץ אמריקאי כבד בנושא הזה, השגריר דן שפירו שוקל לעבור להתגורר באוהל של "נשים רוצות שלום" ליד בית ראש הממשלה, שפירו לא רוצה שלום (האמת היא שהוא דווקא כן רוצה), הוא רוצה מתווה גז בשביל בעלי המניות של נובל אנרג'י, שהם אמריקאים פשוטים (אין לנובל גרעין שליטה) שלא מבינים איך יכול להיות שהם מצאו גז אבל לא מצליחים ליהנות ממנו. גם ביבי רוצה, אבל זה לא יוצא.

התסבוכת הזו נכנסת גם לפוליטיקה. משה כחלון לא מוכן לנפק שמונה ידיים לטובת ההצבעה על מתווה הגז בממשלה. הוא הבטיח שמונה ידיים "בעד" (חוץ ממנו ומגלנט), אבל לא קיים. בישיבת ראשי הקואליציה ביום ראשון, אחרי שהתכוונו להעלות את מתווה הגז להצבעה ביום רביעי על בסיס ההבטחה של כחלון, התברר שההבטחה התפוגגה. ביבי כמעט התעלף. דרעי כמעט התפלץ. אני לא מתכוון להגיד לרחל עזריה מה להצביע, אומר כחלון לנתניהו, וגם לדרעי. בשיחות פנימיות הוא מזהיר את ביבי לא לדחוק אותו לפינה. זה יכול לפרק לי את הסיעה, אומר כחלון, ואם הסיעה שלי תתפרק, הקואליציה תתפרק בעקבותיה.

השר אריה דרעי. צילום: אמיל סלמן, פלאש 90
 

נתניהו רוצה לחנוק את כחלון (האמת היא שגם את דרעי), אבל הוא לא יכול. הוא מפחד מכחלון. גם ביבי קרא את הפרסום כאן ביום שישי שעבר, על ציר המפגשים החשאי בין כחלון ליאיר לפיד. האמת היא, שביבי חושד בכחלון כבר זמן רב. הפרנויה של ביבי שוברת את השיאים של עצמה כשהוא מנסה לספר לעצמו, וגם לאחרים, שכחלון מגיש תקציב כדי שהתקציב ייפול ויחד איתו ייפול גם ביבי. כשמדובר בהישרדות פוליטית, נתניהו לא מאמין לאף אחד חוץ מלשרה, וזה אמיתי לגמרי. המחשבה שכחלון יכשיל את התקציב של עצמו כדי להיפטר מנתניהו היא פרנויה חולנית, אבל גם אחרי פרנואיד רודפים לפעמים. 
 

אז ביבי לא יכול להכריח את כחלון להירתם למען מתווה הגז. היו גם ניסיונות (הרעיון היה של דרעי) לשכנע את כחלון וגלנט להתפטר, על פי החוק הנורווגי החדש, כדי שבמקומם ייכנסו ח"כים חדשים לכנסת שיוכלו להצביע בעד המתווה, אבל הם לא צלחו. כחלון לא יתפטר. חוץ מזה, למה שיתפטר, הרי גם אם המתווה יעבור בכנסת, דרעי טוען שאין לו כוונה לחתום על סעיף 52 כדי לשחרר את הפלונטר. אז בשביל מה כל המאמץ הזה?

בישיבת ראשי סיעות הקואליציה ביום שני, כשהייאוש גבר ונתניהו חישב את נפשו למות, זרק דרעי לחלל החדר משפט סתום בסגנון "אולי שר כלכלה אחר יחתום על סעיף 52 וזהו", ולא הסביר למה הוא מתכוון. המשפט הזה זירז את האולקוס המתבשל אצל נתניהו, אבל בינתיים דרעי נשבע שזה היה בצחוק, בלהט הוויכוח. 

מצד שני, בכל צחוק יש גרעין של אמת, אז כולם עוסקים בספקולציות. יכול להיות שיהיה רישאפל בממשלה ודרעי יתחלף עם שר אחר כדי לשחרר את מתווה הגז? יכול להיות שהרצוג בכל זאת בדרך פנימה? המו"מ בינו לבין נתניהו לפני מספר שבועות היה רציני בהרבה מכפי שפורסם, הפערים לא היו גדולים, כל מה שהיה חסר זה סידור לשלי יחימוביץ' וקצת אומץ בשני הצדדים. אבל זה לא הגיוני. כדי לשחרר את מתווה הגז, הדבר האחרון שביבי צריך בממשלה זה את הרצוג, שבא עם יחימוביץ' ועוד איזה עשרה ח"כים חברתיים הששים אלי קרב.

אז יש עכשיו מהומה בין כחלון לדרעי לביבי, ביחד ולחוד. דרעי דוחק בנתניהו לעשות סדר. מה אתה מפחד מכחלון, הוא שואל, הרי אין לו רצון אמיתי ללכת לבחירות. תקרא לו ותציב בפניו עובדה. זה מתווה הגז, נקודה, אני רוצה תמיכה מלאה. אבל ביבי מהסס. הוא לא צריך עכשיו משבר עם כחלון. חוץ מזה, שדרעי בכלל הוא זה שתוקע את הכל. אבל ביבי גם לא צריך משבר עם דרעי, כן? זכותו של אריה, שהכתיר את עצמו כנציג השקופים, לחשוב שהממשלה לא ניהלה כמו שצריך את המו"מ עם זכייני הגז. זה מה שדרעי חושב, אגב. 

ולכן, בסופו של יום נתניהו יכול לבוא בטענות רק לעצמו. הוא ראש הממשלה. לא דרעי, גם לא כחלון, אפילו לא יחימוביץ'. מתווה הגז הוא הבייבי שלו. ראש ממשלה שלא מסוגל להעביר מתווה גז חשוב כל כך, צריך להסיק מסקנות באשר ליכולתו למשול. כל זה, אחרי שהתברר שביבי לא מסוגל לפתור את הבעיה האיראנית, לתקוף באיראן או להשפיע על המו"מ עם איראן, או משהו. כל מה שהוא מסוגל זה להזהיר, להתריע, לשאת נאומים חוצבי להבות ואחר כך לספוק כפיים כשהכל עולה בלהבות. מנהיגות, זה לא.

היחיד שנהנה בינתיים מהקדנציה הזו הוא נפתלי בנט. האיש מאוהב. לא, כבר לא ביאיר לפיד. בנט מאוהב במשרד החינוך, ורואים את זה מצוין. נכון לרגע זה, מגיע לו שאפו גדול על הביצועים, על התשוקה שבה הוא מסתער על המשימות שהציב לעצמו, על מה שהצליח לעשות בינתיים. יש עוד הרבה עבודה והמון בעיות, הליקויים המבניים והעיוותים ההיסטוריים בכל הקשור לחינוך עדיין כאן, אבל בנט לפחות מנסה. 
 

בתוך בנט מסתתרים שני נפתלים שונים. האחד הוא פוליטיקאי מוכשר, חד כתער, אחראי, יצירתי, ממלכתי. זה שמביא עוד תקציבים לחינוך, שמסתער על המתמטיקה, שיוצא ברפורמת כיתות קטנות לראשונה אחרי שנות דור, שמביא סייעת שנייה לגנים. השני, הוא זה שקופץ על הקרוון בבתי דריינוף בבית אל באמצע הלילה, שיושב עם בצלאל סמוטריץ' ומוטי יוגב, שמתאר את הפלסטינים כ"קוץ בתחת" הישראלי. מתישהו יצטרך בנט לבחור אחד משני הנפתלים שבתוכו. אבל זה בפעם אחרת. עכשיו, מה שנשאר זה לפרגן לו.

ביום שני, בישיבת הממשלה, זכה בנט לפרגון כמעט מקיר לקיר כשדיברו על היום הראשון ללימודים ועל מה שקורה בחינוך. לחיים כץ היו כמה הערות ("אין סיכוי לעשות שינוי אמיתי בחינוך") ולשר אופיר אקוניס היו טענות בעניין שמעון פרס. למה גייס בנט דווקא אותו לקמפיין המתמטיקה? שמע דרעי, והוסיף בדיחה על המשגיח בישיבה שמציק לתלמידים פעם אחרי פעם, עד שמישהו שאל אותו למה הוא לא יושב ללמוד קצת בעצמו, ואז המשגיח סיפר שהוא רוצה שהם יסתכלו עליו ויבינו מה קורה למי שלא למד. עד שהנוכחים הבינו, דרעי כבר התנצל. בנט הגן על פרס: הוא בנה את הכור האטומי, אמר לאקוניס, הוא אבי התעשייה האווירית, הוא אבן היסוד של אומת הסטארט־אפ, הוא יכול להיות נכס לחינוך.

אגב, לבנט ולפרס יחסים מרתקים, לא מהיום. הם נפגשים פעם בשישה שבועות לשיחות נפש ארוכות. לא, בנט לא שובר שמאלה, להפך. הוא מקווה שפרס ישבור ימינה. במפגשים האלה הם מתקוטטים עשר דקות על נושאי השלום והביטחון, ואחר כך עוברים לדבר על החיים. "פרס הוא אחד האנשים הכי יצירתיים שפגשתי", אומר בנט בצדק, "כשדיברתי איתו על המתמטיקה הוא מיד הסכים איתי, שאלתי אם הוא מוכן לעזור והוא הסכים בשמחה ובהתנדבות כמובן". בואו נקווה שאקוניס השתכנע. בכל זאת, שר המדע והחלל, קברניט סתימת הפיות ברשות השידור.

בואו נחזור רגע לאריה דרעי. סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, הסעיף שעליו הוא מסרב בעקשנות לחתום, אינו בעיית החתימה היחידה שלו רגע. עכשיו נפתחה עליו צרה חדשה, מכיוון הכדורגל. פסיקה של בית הדין לעבודה הטילה על שולחנו כדורגל לוהט עם פוטנציאל נפיץ ביותר: כדי להכשיר את משחקי הכדורגל בשבת, כך קבעה שופטת בית הדין לעבודה אריאלה גילצר־כץ, שר הכלכלה חייב לחתום על היתר עבודה בשבת מיוחד לענף הכדורגל. 

בבית הדין לעבודה אין חוכמות מיותרות, אין בדיקה של חוקי יסוד, אין הרהורי פילוסופיה, אין קשקושי סטטוס קוו. שם בודקים אם יש היתר לעבוד בשבת, או לא. ארגון השחקנים שפנה לבית הדין הזה כדי לאכוף על ההתאחדות לכדורגל ומינהלת הליגה לשחרר את השחקנים מהחובה לשחק בשבת, הוציא שד גדול ועצבני מהבקבוק, שד שיכול להפוך את השולחן על שולחיו. הנה תקציר הסיפור:

מי שחושב שמאחורי המהלך הזה עומדת השרה מירי רגב, טועה. גם לא השחקנים שעתרו לבית הדין לעבודה. המוח האמיתי, ההוגה והמייסד הראשון של המיזם הזה הוא אחד, ח"כ מיקי זוהר, איש הליכוד. בחור גבוה, נאה, שערו משוח בג'ל, אין כיפה על ראשו. החזות הכללית חילונית, אפילו תל אביבית. המהות, שונה לגמרי. ח"כ זוהר הוא יהודי מאמין, שומר מסורת (לדבריו), על גבול המשיחיות. יש ברשת סרטון שבו הוא נואם בפני חב"דניקים ומספר להם סיפורי עלילות גבורה עליו ועל הרבי מלובביץ'. הוא רואה בעצמו בן גולה של הלובביצ'ר הנערץ, שליחו עלי אדמות.

אה, ויש גם פוליטיקה. הוא מונה לעמוד בראש ועדת המשנה לספורט והוא מצא מנוע צמיחה פוליטי אדיר: כדורגל בשבת. על זה הוא יבסס את הפריימריז שלו בפעם הבאה. הרי הפעם הבאה תהיה הרבה יותר קשה מהפעם הזו, כי הוא כבר לא יוכל להתמודד במחוזות ויצטרך לרוץ ברשימה הארצית. אם יהיה לו על החגורה הישג כביר כמו השבתת הכדורגל בשבת, יש לו סיכוי. מספר שומרי המסורת בקרב מתפקדי הליכוד מרשים, וגם אלה שלא ממש שומרים מסורת ישמחו לצבור נקודות זכות אצל הקב"ה בזול.
 

לפני כמה שבועות זימן ח"כ זוהר אל לשכתו בכנסת משלחת מבין אנשי ההתאחדות ומינהלת הכדורגל, כדי להודיע להם, קטגורית, שמנוי וגמור עמו לסגור את הכדורגל בשבת. ישראל היא מדינה יהודית, אמר להם בשיחה, שהוגדרה על ידי רוב משתתפיה כהזויה ומזעזעת כאחד. מכיוון שהיא מדינה יהודית, היא לא יכולה להדיר יהודים ששומרים שבת, אמר ח"כ זוהר. ולכן, הוסיף, זה המצב, לא יעזור לכם כלום, אני הולך על זה בכל הכוח, על הראש של כולכם. תודה ושלום.

ניסו להסביר לו. הרי משחקים כאן כדורגל בשבת כבר מאה שנה. מכבי ת"א הוקמה ב־1906. נכון, מתישהו חוקקו את חוק שעות עבודה ומנוחה, שקובע כי שבת הוא יום מנוחה, אבל אף אחד, אף פעם, לא חיבר אותו לכדורגל. הסטטוס קוו כל שנות קיומה של המדינה הוא שיש כדורגל בשבת. בעיקר, כי אין ברירה אחרת. אבל ח"כ זוהר לא הקשיב. כשהיועצת המשפטית שנכחה בחדר אמרה לו שזה לא יעבור בהתאחדות הכדורגל האירופית והעולמית, שמגיבה באגרסיביות כשמנסים לערב פוליטיקה או דת בכדורגל, הוא גיחך. אל תדאגי, אמר לה, אני אקח אותי איתך לשווייץ, הכרטיס שלך עלי, ואנחנו נלך לאירופים ואני אסביר להם שהעם היהודי זכאי לשבתון בשבת, ואני אשכנע אותם בקלות. יהיה בסדר.
 

זה היה יכול להיות מצחיק, אלמלא זה היה מדאיג כל כך. ח"כ זוהר התווה את הדרך, ומירי רגב, האדמו"רית הידועה, עושה את העבודה השחורה. ביום פתיחת העונה, שבו שוחק משחק אלוף האלופים בין האלופה לסגניתה, פרסמה רגב הודעה שלפיה תפעל להפסקת המשחקים בשבת. הבעיה היא, שההודעה עצמה פורסמה בשבת. מילא. נתקדם הלאה.

בישראל יש בסביבות 300 מגרשי כדורגל. פחות מרבע מהם מצוידים בזרקורי תאורה. עשרות אלפי שחקני ילדים ונוער משחקים על המגרשים האלה מרתון של משחקים בשבתות, משעות הבוקר המוקדמות ואילך, כדי להספיק לשחק את משחקי כל הליגות. אם מבטלים את המשחק בשבתות, יהיה צורך לפרוס את המשחקים בחמישה ימי השבוע. בתחום שעון החורף, למשל, לא יהיה אפשר לשחק יותר ממשחק אחד, שיתחיל בארבע אחר הצהריים, ויאלץ את אמא או אבא לעזוב את יום העבודה בצהריים כדי לנסוע עם הילד או לפחות להעלות אותו על ההסעה. ועוד לא דיברנו על החיילים, שיכולים לראות כדורגל רק בשבת, ועל משחקי חוץ, כשצריך להגיע מקריית גת לקריית שמונה או מטבריה לבאר שבע. בכדורגל, בניגוד לכדורסל, אין תאורה, אי אפשר לשחק עד שנגמר, משחקים עד שנגמר האור הטבעי בחוץ. הקמת מערכות תאורה בכל המגרשים האלה תעלה מאות מיליונים וייקח כמה שנים. איך ח"כ זוהר פותר את זה, למשל?

כדורגל הוא ספורט פנאי. הפנאי בישראל מרוכז בשבת. משפחות יכולות ללכת לכדורגל ביחד רק בשבת. כנ"ל ילדים קטנים. כנ"ל חיילים. ויש גם שופטי כדורגל. מאות. הדור הבא של השופטים, פרחי השיפוט, הם בני 16 עד 18. תלמידים וגם חיילים, שמשתפשפים בליגות הנוער ובליגות הנמוכות. הם יכולים לשפוט רק בשבת. אין להם זמן אחר. איך נגדל את הדור הבא של השופטים? או שח"כ זוהר מתנדב לשפוט בעצמו, יחד עם מירי רגב וכמה מלאכי שרת על הקווים?

בהתחלה, רגב דיברה על חקיקה. יכול להיות שהיא בדקה ומצאה שברגע שהיא מחוקקת משהו שקשור להתערבות בכדורגל, ישראל עפה מפיפ"א ומאופ"א וממשפחת העמים. בעולם המודרני, זה שמשוחרר מכבלי משיחיות ומרכז הליכוד, לא מערבבים ספורט בדת או פוליטיקה. אז במקום חקיקה, הלכו לתרגיל הזה של עתירה לבית הדין לעבודה. האמת היא, שיו"ר המנהלת יורם באומן (גילוי נאות: הוא חבר קרוב שלי, מצד שני, הוא מכביסט) ויו"ר ההתאחדות עופר עיני די מרוצים מהמגרש הזה שאליו נגררו. המהלך הזה פתח תיבת פנדורה ענקית. עכשיו יהיה צורך לקבל את ההכרעה החשובה להמשך הסטטוס קוו בישראל.

כן, יש טענה אותנטית של שחקנים שרוצים לשמור שבת ודורשים לשנות את הסטטוס קוו לטובתם. הטענה הזו אינה לגיטימית. כדורגל מקצועני הוא לא הדבר היחיד ששומרי שבת מפסידים. ככה זה בחיים. השבת מביאה לשומריה עונג גדול (כך הם מעידים, ואני מכבד מאוד את העדות הזו), אבל היא גם גורמת להם לוותר על הרבה דברים. ללכת לים בשבת, למשל. ללכת לקולנוע בשבת. לעבוד בשבת תמורת 150 או 200 אחוזי שכר. לעשות על האש. לנסוע לחברים. 

זה לא רק הכדורגל. מה יקרה עם שאר ענפי הספורט? עכשיו מצטרף לאירוע הזה ח"כ יואל רזבוזוב (יש עתיד) שמתכוון להביא גם את הוועד האולימפי. למה ששחייה ואתלטיקה ועוד אין ספור מקצועות ספורט, שעיקר פעילותם בשבת (כי באמצע השבוע כולם עובדים) לא יושבתו גם כן? הרי אם איזה בחור דתי רוצה קריירה בשחייה, אנחנו בעצם מדירים אותו ממנה, לא? מה זה חשוב שכך היה מאז ומעולם, מה זה חשוב שזה הפנאי שיש לנו בישראל, חשוב שח"כ מיקי זוהר רוצה מנוף פוליטי לפריימריז מצד אחד, ולהגשים את ייעודו כשליחו האישי של הרבי מלובביץ' מצד שני.

אגב, בשלב הזה הצדקנים הללו טוענים שמדובר רק בליגה הלאומית בכדורגל. לא בליגת העל. בינתיים, דלפו כמה פקסים של ארגון השחקנים, ומתברר שהם מחתימים גם שחקנים מליגת העל. המהלך, כך נראה, יהיה בשיטת הסלמי. קודם יכפיפו את הליגה הלאומית לרבנות, אחר כך תבוא ליגת העל, ובסוף כל השאר. השד יוצא מהבקבוק. בהמשך, בכל משחק כדורגל יהיה שופט ראשי, שני קוונים, שופט רביעי ומשגיח כשרות. וכל זה, כאמור, על השולחן של אריה דרעי. אם יש מישהו שבאמת לא מסוגל לחתום לכדורגל על היתר עבודה בשבת, זה הוא. אבל זה בסמכותו. כן, דווקא שר הכלכלה הוא זה שצריך לחתום על הגז, ועל הכדורגל. 

איך ייצא דרעי מהברוך הזה? הרי לא הוא יזם את המהומה. אפשרויות החילוץ שלו מוגבלות: או שיתחנן בפני נתניהו שיוציא אותו מזה, שיקים ועדה, שייקח ממנו את הסמכות הזו, בדיוק כמו בעניין הגז. או שהיועץ המשפטי לממשלה יוציא הודעה שבה יבהיר שלא תהיה אכיפה של חוק שעות עבודה ומנוחה בעניין הכדורגל. או שתהיה חקיקת בזק כלשהי. או שמישהו יעתור לבג"ץ. כך או אחרת, בעוד שבועיים אמורה ליגת העל לחזור למגרשים. באומן ועיני לא מתכוונים לחדש אותה עד שהסוגיה הזו תיפתר. נחכה ונראה מה ייפתר קודם: מתווה הגז, הכדורגל, או הגרעין האיראני.

אופיר אקוניס וישראל אייכלר הפכו את עצמם לתלייני הדמוקרטיה הישראלית והשידור הציבורי במחטף הלילי בין רביעי לחמישי בבוקר, עם התיקון שהצליחו לדחוף לחוק רשות השידור, תיקון שכבר מכונה "סעיף סתימת הפיות". לא ייאמן איך גם הדבר הזה עובר כאן בשקט, העיקר שביטלו את האגרה. לא ייאמן איך מרשה לעצמו נתניהו להמשיך לעקור ביד גסה את סממני הדמוקרטיה ולהכפיף לטובתו את שומרי הסף שלה.

מיני מהומה בין ראש עיריית תל אביב רון חולדאי ליו"ר המחנה הציוני יצחק (בוז'י) הרצוג. הכל התחיל בנאום תקיף של מיכל בירן מעל בימת הכנסת. היא תקפה בחריפות את התייצבותו של חולדאי, כמו גם ראשי רשויות אחרים, נגד האפליה המתקנת בתקצוב דיפרנציאלי של מערכת החינוך והרשויות. ככה, אמרה בירן לחולדאי, לא תוכל בחיים להיות יו"ר העבודה. חולדאי מאמין שמאחורי בירן עומד הרצוג. אני מאמין שבין שניהם רובצת עכשיו שלולית לא קטנה של דם רע.

תחזיקו חזק: ח"כ אורן חזן (הליכוד) איבד את אמונו בשר הביטחון משה (בוגי) יעלון. לשמוע ולא להאמין. נכון לעכשיו יעלון הוא אחת התקוות הלבנות האחרונות של הפוליטיקה הליכודית. הוא החרים אירוע הרמת כוסית של הליכוד כי ח"כ חזן עמד לנאום בו, וטוב שכך. בוגי מפגין, מאז נכנס למשרד הביטחון, חוט שדרה מוסרי מרשים. הלוואי שהייתי מאמין שזה יעזור לו בפוליטיקה.