ראש השנה הוא פייסבוק של החגים: מלא בשקרים משמימים

האנגלים משמרים את זכרו בהערצה עד עצם היום הזה, אבל ב־20 השנים האחרונות לחייו, חי צ׳רצ׳יל בתחושה שהאומה שלה ״העניק את השאגה״, נהגה בו בכפיות טובה. האמת היא שדווקא מי שסבל מכל כך הרבה חולשות אנושיות, היה אמור לדעת טוב יותר מכל אחד אחר שאנשים פשוט לא אוהבים שאומרים להם את האמת.

רק בעולם שמעריץ שקרים, צ'רצ'יל יכול להיות פחות פופולרי מאלוהים, אבל בואו נעזוב את הקב״ה לרגע אחד בצד, ונבדוק מה עושים שליחיו עלי אדמות: כששר החינוך, למשל, מציג את הקמפיין לעידוד לימודי המתמטיקה, תוך שהוא מבטיח לנו 18,000 בוגרי ״5 יחידות״ חדשים, אנחנו רוצים להאמין, באמת ובתמים שהיעד הזה יקזז את היותם של 33% מתלמידי מערכת החינוך, ילדים חרדיים. הרי אותם אומללים שרבניהם דנו אותם לחיים של בערות: בלי מתמטיקה, בלי אנגלית, כמעט בלי סיכוי להשתלב בחברה שבה יחיו על חשבון אותם מצטיינים במתמטיקה - וכל זה מתוקצב על ידי אותו משרד חינוך שקורא לנו עכשיו ״לתת חמש״ (אין ספק שהססמה הייתה שווה את הקומבינה להעסקת מקורבים, רק כדי שניווכח שגם חובשי הכיפות הסרוגות התוודעו כבר לסלנג של שנות ה־80).

וכשאשת ראש הממשלה מחלקת שי לחג לחיילים הבודדים - אנחנו מעדיפים לראות בזה חיבוק ממלכתי לילדינו לובשי המדים, במקום לחשוב על כך שבתקציב התחזוקה של מעונה הפרטי בקיסריה אפשר היה להטיס ארצה לחג את כל משפחות החיילים.

אהבת השקר חוצה מחנות, כך כשזהבה גלאון מדברת על מגעים מדיניים, ואנשים חושבים שיום אחד נחתום על הסכם שלום, כשמרצ לא הצליחה לחתום עם ערביי ישראל אפילו הסכם עודפים.

אבל עזבו פוליטיקה - מה נאמר על זוגות שנישאים? עומדים השניים מתחת לחופה ונשבעים זה לזה לנצח, אף על פי שאם הם חילונים עירוניים, הסיכויים שיתגרשו מתקרבים ל־50%, ואפילו לא שם נמצא השקר הגדול, אלא בדבק שמחזיק את מרבית הזוגות שנשארים ביחד, כמו משכנתה, מזונות, מחויבות לילדים - ועוד דברים חשובים, אבל מה־זה־לא־קשורים לאהבה בין שני אנשים.

גם פייסבוק שבה מתנהלים חיינו, היא אסופה של שקרים. מה שהחל בחרמנות של כמה ״גיקים״ שרצו להכיר סטודנטיות שוות, הפך לאלבום שבו אנחנו מנהלים חיי שקר כפו־ לים: מעלים תמונות של החופשה האחרונה עם המשפחה בכרתים - כשכולם מחייכים למצלמה ונראים מאושרים, מעלים ברכה פומבית ליום הנישואים, מצלמים ארוחות שחיתות שנועדו ליחצן את החיים הטובים... וכולנו מקווים

שהאשליה הווירטואלית שטיפחנו, תחפה על העובדה שהחיים שלנו לא ממש מרגשים.

ומי האנשים שמעלים פוסטים בסגנון: ״ילד אהוב שלי, רק אתמול יצאת מביה"ח וכבר אתה הולך לכיתה א׳/חוגג בר מצווה/מתגייס/מתחתן״? אם יש לך משהו לומר, למה שלא תגיד לו בפנים?

אני לא מנסה לקלקל לכם את מצב הרוח, בחיי, אבל אם תחשבו על זה, ראש השנה הוא הפייסבוק של החגים: אנחנו לובשים לבן, טובלים תפוח בדבש, משיקים כוסות לחיים ומברכים זה את זה במיטב האיחולים. אחר כך אנחנו אוכלים יותר מדי, נוהגים חזרה הביתה בפקקים ו... אט־אט שוקעים לעולם שבו גראס אולי עדיין אינו חוקי, אבל אף אחד לא מפריע לנו להתמכר לשקרים קלים או לחומרים ממש מסוכנים, כמו למשל סוכני הדתות למיניהם - שמוצריהם נמכרים חופשי בשוק אף על פי שכבר גרמו להרבה יותר מקרי מוות מאשר כל הסמים הקשים.

שנהיה לראש.