לפני ימים אחדים, בשקט יחסי, העבירה הכנסת בקריאה ראשונה את חוק המאבק בטרור תשע"א (2011). זהו חוק שנועד להכיל ולייעל את מכלול החוקים וחלקי החוקים שבאמצעותם נלחמה ונלחמת ישראל בטרור.
צלו של הטרור מלווה את המדינה עוד טרם הקמתה. הבריטים ששלטו בארץ מ־1917 ועד 1948 יצרו כלים משפטיים אפקטיביים למדי למאבק בטרור היהודי והערבי שהופנה נגדם. בין היתר הם תיקנו את "תקנות הגנה לשעת חירום" המפורסמות, שבמסגרתן ניתן היה לבצע מעצרים מינהליים שרירותיים בלי משפט, ובלי ראיות משמעותיות. הבריטים עשו בתקנות אלה שימוש לא מבוטל, בעיקר נגד האוכלוסייה היהודית.
כשהוקמה המדינה, ציפו רבים ביישוב שקברניטיה יתנערו מהתקנות הדרקוניות הללו, ולו כאקט סמלי. אך מנהיגי היישוב הבינו שההכרזה על מדינת ישראל אינה מעשה גמור, ושצפויים להם עוד מאבקים רבים על מנת לקבע את הרעיון, ובין השאר יהיה איום לא מבוטל מצדם של ארגוני טרור שינסו לפגוע ביסודותיה ולהכחיד אותה. לכן, למרות הציפיות הם לא מיהרו להוציא מספר החוקים הישראלי את התקנות הבריטיות. במהלך השנים, כשמעשי האיבה מצד ארגוני טרור, שברובם פעלו בחסות מדינות אויב, לא פסקו, השתכללו הכלים המשפטיים ונוספו לספר החוקים שלנו חוקים או סעיפים נוספים על מנת ליעל את המאבק בטרור ולעשותו אפקטיבי ומוצלח יותר.
התוצאה היא שכל המערך המשפטי למאבק בטרור היה עשוי טלאים טלאים, וכל טלאי הוא תולדה של צורך חדש שנולד מיצירתיות היתר של המפגעים. והיה ברור שהגיעה העת לאחד את כל האמצעים החוקיים המפוזרים וליצור חוק אחד כולל ומקיף, שיהווה כלי עזר בפן המשפטי למאבק בטרור.
ואכן, בשנת 2011, ביוזמתה של שרת המשפטים ציפי לבני, איגדו במשרד המשפטים את מכלול ההוראות המשפטיות, החוקים והתקנות, הרחיבו ושכללו אותם, והכינו הצעת חוק כוללת ומקיפה למאבק בטרור. החוק הונח על שולחנה של הכנסת הקודמת אך בשל הקדמת הבחירות הוא לא הובא לאישורה. על פי הכלל שמוטב מאוחר מאשר אף פעם, טוב עשתה הממשלה שהביאה אותו בימים אלה לקריאה ראשונה.
מטרת החוק היא לתת בידי הרשויות הרלוונטיות כלים מתאימים, עכשוויים ויעילים בתחום המשפט הפלילי והציבורי, אל מול איומי הטרור הבלתי פוסקים שמולם אנו ניצבים בכל רגע נתון.
הקושי הגדול ביצירת כלים משפטיים יעילים למאבק בטרור הוא במציאת האיזון שבין מחויבות המדינה לשמור על החירות וזכויות האזרח לבין שמירה על ביטחון המדינה ואזרחיה.
רוח החוקה הישראלית אינה משלימה עם האמירה כי "כאשר התותחים רועמים המוזות שותקות", ובג"ץ נדרש, לא אחת, להתוות את התוואי העדין והרגיש בין זכויות האזרח למאבק בטרור. ברוב המקרים שהובאו בפניו, הגיע בג"ץ לפתרון מאוזן ופעמים אחדות נאמר מפי שופטיו כי זכויות האזרח אינן בהכרח חזות הכל, וכי גם לדמוקרטיה מותר להתגונן נגד אלה הקמים עליה לחסלה.
את הדילמה המוסרית והמשפטית הקשה הזו היטב להגדיר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרון ברק, במאמר שענייניו "שפיטה, דמוקרטיה וטרור". "המאבק בטרור צריך להיעשות תוך איזון ראוי בין שני ערכים ועקרונות מנוגדים... זכויות אדם אינן יכולות להצדיק בכל מקרה... פגיעה בביטחון המדינה... מאידך ביטחון המדינה לא יכול להצדיק פגיעה, בכל מקרה ובכל מצב, בזכויות האדם. ביטחון המדינה אינו היתר בלתי מוגבל לפגוע בפרט".
במקום אחר אמר ברק: "המדינה נלחמת בשם החוק ולשם שמירתו. טרוריסטים נלחמים כנגד החוק ותוך הפרתו. המלחמה כנגד הטרור היא מלחמה של המשפט כנגד הקמים עליו". חוק המאבק בטרור שעבר השבוע אינו מוצר קל לעיכול. ברובו הוא מחמיר את המצב המשפטי הקיים לטובת הביטחון, ולפיכך הוא פוגעני בכל מה שקשור לחירויות האזרח וכבוד האדם וחירותו.
כך, למשל הגדרות מעשי טרור הורחבו בחוק, והן כוללות גם פעולות מחאה המלוות בהפרות סדר, ומעשים נוספים אשר כיום אינם נחשבים כמעשי טרור כמו מחאות פוליטיות תומכות טרור. נראה כי על פי ההגדרות החדשות, הימצאותה של ח"כ חנין זועבי על המרמרה תיחשב כמעשה טרור, וטוב שכך.
דיני הראיות שנקבעו בחוק החדש מקילים יותר על התביעה וסוטים מסף דיני הראיות הנדרש בהליך פלילי בדרך כלל, והכל תוך כדי פגיעה מסוימת בחשודים ובנאשמים. גם העונשים שנקבעו בחוק החדש מחמירים יותר וקשים יותר מאלה שקיימים בחקיקה הנוכחית. מאידך יש בו קצת יותר פיקוח משפטי על צווים מינהליים - בהם מעצרים מינהליים, אבל רק קצת.
בהיבט כולל, החוק בהחלט מחמיר יותר במובן זה שהוא מעמיד כלים טובים ואפקטיביים יותר להתמודד עם חשודים ונאשמים בטרור, מאבק שהוא מלכתחילה רב פנים וחסר צורה, מתיש ומתמשך.
אין לי ספק שלקראת הקריאה השנייה והשלישית בכנסת, ישתנה החוק במידה לא מבוטלת בנושאים מהותיים, ולא רק בנושאים קוסמטיים, כאשר הוא יילעס וייטחן בוועדות הכנסת. גם אחר כך, כשהחוק יעבור ויהפוך לחלק מספר החוקים של מדינת ישראל, עדיין תהיה הדלת פתוחה בפני אלה שיחשבו שהוא קיצוני מדי ופוגעני מדי. הם יוכלו לעתור לבג"ץ בעניין היעדר חוקתיות בקשר לסעיפים מחמירים מסוימים, שלדעתם אינם הולמים את החוקה הישראלית ואינם מתיישבים עם כבוד האדם וחירותו.
יחד עם זאת ראוי לכבד, להלל ולשבח את המשפטנים המקצועיים במשרד המשפטים, בניצוחה של השרה דאז לבני, שטרחו והכינו הצעת חוק מקיפה, כוללת ומודרנית, שאכן הגיע זמנה.