האירוע הזה התרחש לפני כמעט 30 שנה. הייתי נער צעיר, פעיל בנוער התחייה, כשמישהו במפלגה החליט לפנק אותנו בסיור ראשון בחיים אל משכן הכנסת.
זו הייתה חוויה מרגשת, החרותה אצלי עמוק בזיכרון עד עצם היום הזה. הצצנו למליאה, נפגשנו עם כמה מחברי הכנסת, ובצהריים לקחו אותנו לאכול במזנון. למיטב זיכרוני, ישבו שם סביב השולחן מזכירת הסיעה, דובר המפלגה, חברת הכנסת גאולה כהן ואולי עוד מישהו, כששמעון פרס עבר ליד השולחן ואמר שלום. "בוא, שמעון, תצטרף אלינו", הציעה לו גאולה בלבביות. פרס אמר שהוא מחכה למישהו אבל גאולה לא הרפתה.
"שב איתנו בינתיים, עד שהוא יגיע". אני זוכר עד עכשיו את ההלם שתקף אותי. גאולה כהן ושמעון פרס אוכלים יחד באותו שולחן? גאולה כהן ושמעון פרס בכלל מדברים אחד עם השנייה? הרי רק לפני חצי שעה הם צעקו זה על זו ולהפך במליאה. הרי מהציטוטים של שניהם, שבלעתי בשקיקה בין דפי "מעריב", הייתי משוכנע שכל מפגש שלהם מוליד שמשות מנופצות וכיסאות מעופפים.
למדתי אז, כילד, שיעור ראשון בקשר שבין תקשורת ופוליטיקה. הבנתי שלחברי הכנסת אין ברירה. שכל עוד המצלמות מצלמות והם עומדים על הבמה המרכזית, הם חייבים להתקוטט. המצביעים שלהם שלחו אותם להילחם על עמדותיהם, וכשהמצביעים מסתכלים עליהם מהבית, הם נלחמים. אוהו, איך שהם נלחמים. עוד מעט נחזור למקום שאליו מובילה התובנה הזאת.
אפשר להסתכל על השנה האחרונה בצער ובכאב ולומר שתשע"ה הייתה שנה של מלחמות פנימיות, של יצרים ושל מאבקים שחתכו אותנו לעוד ועוד שבטים ושברי שבטים. ימין נגד שמאל, ערבים נגד יהודים, דתיים נגד חילוניים, כולם נגד כולם.
דווקא על רקע התחושה הזאת, אני מבקש להציע מבט שונה, אולי אפילו הפוך. נראה לי שלא שנת קטטות הייתה השנה האחרונה, אלא שנה של בירורים פנימיים. בירורים עמוקים ולעתים גם כואבים, שהיו מחויבי המציאות ושלא נעשו כאן כבר שנים ארוכות.
קחו את שורת ההחלטות שקיבלה שרת התרבות מירי רגב עם כניסתה לתפקיד. פתאום, אחרי שנות דור שבהן זרמו התקציבים לאותם מקומות, אחרי שמישהו החליט שהדמוקרטיה והחופשים למיניהם מצווים אותנו לממן מכיסנו כל סרט וכל הצגה, בלי קשר לשאלה מה יש בהם ואת מי הם משרתים, באה רגב ואמרה: "עד כאן". רגב צדקה? רגב טעתה? זה לא חשוב. חשוב הדיון שהתנהל.
או, לדוגמה, מחאת המילקי, שיש מי שראה בה הזדמנות לדיון על יוקר המחיה ואני דווקא ראיתי אותה מציפה את השאלה החשובה לא פחות של מה אנחנו עושים פה, כמה אנחנו מציצים בערגה על האטרקטיביות של מקומות אחרים ומי מתוכנו מוכן להרים ידיים ולעזוב את המפעל הציוני כדי למצוא מעדן חלב זול יותר.
נאלצנו השנה להסתכל על ארגונים כמו שוברים שתיקה ולבחון את הסובלנות שאנחנו מוכנים לגלות כלפי מי שבא מתוכנו ומבקש להבאיש את ריחנו בעולם. נאלצנו לשאול את עצמנו כמה הגיוני שאזרחי מדינת ישראל יחזיקו בכספם מוסדות תרבות שמציינים את יום הקמתה כיום אבל, חורבן ואסון.
וכן, אחרי הרבה מאוד שנים שאלנו את עצמנו השנה בפעם הראשונה ברצינות גדולה מהי השבת ואיך אנחנו רוצים שתיראה. האם היא צריכה להיות יום ככל הימים? האם זה מוגזם לבקש שמדינת היהודים תציג בשבת "פרהסיה יהודית"? ומה עם העובד שמגיע לו יום אחד של מנוחה בשבוע? ומנגד, מה עם מי שמבקש לעשות את הקניות שלו דווקא ביום החופשי שלו מעבודה או סתם מעוניין לצאת ביום שישי בערב לבילוי ומחפש תחבורה ציבורית שתסייע לו? ומה עם משחקי הכדורגל? האם זו גזירת גורל שהציבור הדתי יודר מהמשחק הזה כי מישהו החליט שאפשר לשחק אותו רק ביום השבת? ומנגד, מה עם הסטטוס־קוו? האם אנחנו הולכים לפתוח אותו עכשיו מתחילתו ועד סופו?
עזבו את התשובות לכל השאלות הללו. הן אינן חשובות כאן. מה שחשוב הוא שהבירורים הללו החלו השנה והם נערכו בעוצמה רבה לכל אורכה.
תתפלאו, אבל בניגוד לרושם שאולי נוצר ממה שעולה וצף בתקשורת, לי נראה שעל הרוב הגדול של הסוגיות יש לנו יכולת לגשר ואף להגיע להסכמה רחבה. נדמה לי שאם לרגע נשים בצד את השוליים, בלי לזלזל גם בהם, נמצא כאן ציבור רחב מאוד שמסוגל להתאחד, בגדול, סביב אותו נרטיב. ציבור ציוני, יהודי (הסוגיה הערבית דורשת טיפול אחר), שמוכן להתפשר כדי לראות את החברה הישראלית נעה קדימה, מאוחדת עד כמה שאפשר, לעבר עתיד טוב. הציבור הזה, שמעל מסך הטלוויזיה נראה כמו אוסף של שבטים מסוכסכים, מוכיח את זה ביום־יום. הוא משרת בצה"ל כתף אל כתף ונאנק תחת אותה אלונקה עם הקשים שביריביו הפוליטיים. הוא עובד איתם בבנק, משוחח איתם בתור לקופת חולים וקופץ איתם מהכורסה כשנבחרת ישראל מבקיעה גול. הוא מל את בנו, גם אם אין לו כיפה על הראש, ושובת בביתו או בבית הכנסת שלו ביום הכיפורים, גם אם למחרת הוא אוכל במסעדה בשר וחלב יחד. גם אם כל אחד מהשבטים הללו מנסח מעט אחרת את הסיפור הישראלי שלו, רובו, כך אני מאמין, יהיה מוכן להתפשר כדי להתחבר יחד אל אותו סיפור גדול.
וכאן אני חוזר אל אותו ביקור ראשון שלי בכנסת. כי מה שלמדתי אז, בגיל 16, הוא שהצורך של המערכת הפוליטית לחדד ציפורניים והשקפות מביא בהכרח למסקנה שלפיה פתרונות מורכבים לחברה שלנו לא יוכלו להגיע משם. שכדי להגיע אל המחבר והמאחד יהיה צורך בשיח שייערך כמה שיותר רחוק מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים. האם זה אפשרי? אני משוכנע שכן. אמנת גביזון־מדן להסדרת היחסים בין דתיים לחילונים היא דוגמה ומודל לכך. בין כל המריבות הצעקניות חשוב לזכור כל הזמן שתמונת החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת בעיתון ובטלוויזיה רחוקה מלהיות התמונה האמיתית.