בסוף השבוע שעבר שלחה מרים פיין־הוד ממטולה מכתב נרגש לנשיא המדינה ולשרי הממשלה.
למרים המודאגת ממצב החקלאות והחקלאים הישראלים הייתה מחשבה שמכתבה יזיז משהו למישהו. המכתב שיפורסם בהמשך כנראה לא הזיז לאף אחד, וכך שבוע לאחר שהגיע גם ללשכתו של שר החקלאות אורי אריאל, פרסם השר (ביום שני) הודעה שעל פיה הוא מקל על ייבוא ירקות ופירות מחו"ל, הודעה שחיסלה את תקוותיה של מרים. לפני שתקראו את המכתב, הנה סיפור קצר על איך הכרתי את משפחת הוד־פיין האגדית ממטולה.
אחד מחברי האהובים הוא החקלאי צורי שגיא (תת אלוף במיל') שאפשר לעשות איתו לבד פסטיבל מספרי סיפורים שלושה ימים ברציפות ולא יהיה רגע משעמם אחד. שגיא היה מפקד מרחב שלמה והיה אחראי על כל סיני מאילת בואכה שארם א־שייח'. אני הייתי יועצו לענייני רומו של עולם (הגדרה שלו), וכשחבריו הביטחוניסטים מהמוסד, שב"כ וותיקי 101 והצנחנים נהגו לשאול אותו מה הוא עושה עם אחד שמאלני כמוני, היה משיב להם בלחש שהצלתי אותו עשרות פעמים ממוות. החברים פקחו עיניים ושאלו "איך הוא הציל אותך ממוות?" - "מוות משיעמום", השיב להם ופרץ בצחוק מתגלגל.
יום אחד לקח אותי צורי להכיר את חבריו, ותיקי מטולה מהימים שהיה מפקד ברמת הגולן. את הביקור במטולה התחלנו עם "שייע" המכונה "שייע השיכר" על שום חיבתו לטיפה המרה. ליד אחד העצים במטע שלו, שייע התכופף, חפר קצת ושלף שני בקבוקים שעליהם סימון של מיץ אשכוליות ובתוכם משקה בהיר וצלול. "עבודת בית 96%", ציין שייע בגאווה. הלכנו עם ה"96%" לביתו של החבר פיין ממשפחת מייסדי מטולה, שם חיכה לנו שולחן ערוך עם מיטב הפינוקים שאפשר להגיש בצהרי היום לאנשים שעומדים לשתות אלכוהול 96% תוצרת בית (החברים הסבירו לי ששייע מטמין את הבקבוקים מחשש שאשתו מאשה תמצא אותם ותנפץ אותם).
צורי שגיא. צילום: נתן זהבי
הם דיברו בשבחו של שייע, שבא מפולניה, שם היה בין השאר, לפחות על פי האגדות, גנב סוסים. הם סיפרו (בזמן ששייע נהנה מהבקבוק מעשה ידיו להתפאר) שהוא היה גונב סוסים מהגויים ומשאיר אחריו עקבות מבלבלות, כי הוא היה מתהלך כמה דקות בבוץ על ארבע כשגם על ידיו נעליים שכיוונן הפוך מהעקבות שהשאירו הנעליים שעל רגליו.
כבן ליהודים שעלו מפולניה שאלתי את שייע מהיכן הוא בפולין, והוא השיב - מאזור ביאליסטוק, סיפרתי לו שגם הורי משם, ואז התברר למרבית הפלא שאבי ושייע הם מאותה העיירה ביאלסק פודאלסק. אף שאמרו לי להתייחס לסיפוריו של שייע בעירבון מוגבל, מאוד התרגשתי. בהמשך נזרקו לחלל האוויר עוד כמה סיפורים שתיארו איך שייע היה חוזר מסיבוב בלבנון עם סחורות אלו ואחרות, והוא הכחיש אותם לקול צחוקם של הנוכחים.
האירוע היה חביב ומשעשע עד אותו רגע שבו נשמעו זעקות בקול מפחיד מהרחוב הקטן שבו שכן ביתו של החבר פיין שאצלו התארחנו: "שייע, שייע, אם אתה שיכור, אתה לא תיכנס לבית...שייע, שייע".
שייע הציץ בחלון ושב אלינו להיפרד בצחוק גדול אמר לנו "כשאני רואה את מאשינקה שלי יפהפייה כמו מלכת יופי, אני יודע שאני שיכור", אמר ורץ לכיוונה של מאשינקה שלו, צועק לעברה שלא נגע אפילו בכוסית אחת ושתה רק מיץ אשכוליות (החברים אמרו לי שמאשינקה של שייע אינה נחשבת לאחת מיפהפיות הגליל).
לא הייתי מטריח אתכם עם הסיפור הזה אלמלא קיבלתי השבוע אי־מייל שבו היו מכותבים גם נשיא המדינה וחברי ממשלת ישראל ועליו חתומה מרים פיין־הוד (כן, יש קשר למפקד חיל האוויר מרדכי הוד (פיין)). המכתב מאוד מרגש. צלצלתי למרים ושוחחתי איתה ועם בעלה חיים, שאחרי שסיפרתי לו את הסיפור על שייע, מיד השיב לי שהייתה לי הזכות להתארח בבית אביו, עולם קטן.
תקראו את המכתב, זו זעקה אמיתית של אנשים אמיתיים. שמעתי מהם על מצוקת העובדים (עבודה עברית הס מלהזכיר - אין דבר כזה), שמעתי על מטעים שלמים שלא היה כדאי לקטוף מהם את הפרי, על חקלאים קשישים שנאלצים לעבוד לבד במטע בניסיון להציל את הפרי הבשל לפני שינשור ויירקב, והם בשארית כוחותיהם קוטפים לבד יומם ולילה.
הנה המכתב לפניכם.
לכבוד:
כבוד נשיא מדינת ישראל מר ראובן ריבלין
הנדון: נטישת אדמות החקלאות שהועברו במשך דורות טרום הקמת המדינה, עקב משבר החקלאות במושבת האיכרים מטולה
מכתבי זה אליך נכתב בדמעות ובצער עמוק. המשבר בענף החקלאות הגיע גם אלינו, למושבות הוותיקות בגליל, מושבות הברון. המשבר הביא אותנו להחלטה הקשה להשכיר או למכור את המשק החקלאי שלנו.
שנים רבות חייתי בהכחשה שלנו זה לא יקרה, שאיכשהו נסתדר. אישי, חיימק'ה פיין־הוד (68), ציוני אמיתי שאין כדוגמתו - אוהב אדמה וגאה בעבודתו, חקלאי מוכשר, מהאינטליגנטים שאני מכירה, שעובד עם הלב והנשמה ומגדל פירות מדהימים עם גאווה בעיניים - קיים עד כה את צוואת סבו: 'אדמה לא מוכרים!'.
האיכרים בגליל חיים על פי האמונה כי האדמה והחקלאות שומרות ומסמנות לנו את גבולות הארץ. אך לא עוד. חיימק'ה נשבר. הוא אינו יכול עוד לשאת בנטל. גם ענף התיירות שבו השקענו, לצד החקלאות, כבר לא מצדיק את כיסוי ההפסדים של המשק.
השבוע הודענו לארבעת ילדינו הגדולים כי אנחנו מעמידים את המשק להשכרה או למכירה, מה שיבוא קודם, וכי לא כדאי להם לחזור לגליל ולא לחקלאות.
אני מתבוננת במתרחש סביבי ולא מאמינה: ידיים זרות רוכשות את אדמת המולדת, שעליה נלחמו דורות של איכרים. האם מישהו שאינו שייח' ערבי מכווית או סעודיה יהיה מעוניין לרכוש או לשכור את האדמה שלנו? האם מישהו מעוניין כיום להיות חקלאי? על האדמה הזאת אי אפשר לבנות. זו אינה אדמת נדל"ן.
כבוד הנשיא, חקלאי אחרי חקלאי קורסים במדינה ועכשיו זה הגיע גם לחיימק'ה הוד. אישי היקר הוא איכר ותיק ממטולה שהגיע להחלטה הכואבת, וזהו צעד הנובע ממשבר עמוק. אם אדם כזה - אחרי דורות של חקלאים - נוטש את אדמתו, פירושו של הצעד הזה הוא שלא נותר לנו עוד מקום לחלום. זהו משבר אמון מוחלט בין החקלאים/האיכרים/ההתיישבות העובדת - אל מול מדינה שאינה מעוניינת עוד בשמירה על ערכים, שציונות היא מילה שאינה שגורה בפי מנהיגיה. זהו החלום ושברו!
בקיר ההנצחה של המשפחה הצבנו במרכז את סבו וסבתו של חיימק'ה. תמונותיהם של סבו וסבתו של חיימק'ה - חיים משה פיין עם אשתו יוכבד, בת למשפחת אייזנברג, מיסוד המעלה - וסביבם אחד עשר ילדיהם, מטובי בני הארץ, מקימי דגניה, נהלל, גבעת עדה, נחלת יהודה וקיבוץ יפעת.
האורחים המגיעים אלינו מתרגשים לשמוע את הצוואה הלא כתובה שעברה מאב לבן. כך אמר משה חיים פיין לבנו שלום, אביו של חיימק'ה: "בני, אני מוריש לך את המשק בחיי, כדי שתדע לשמור עליו אחרי מותי. יהיו לך קשיים רבים, אך אתה תדע לעמוד בהם ולהתגבר. אל תעזוב ואל תמכור את המשק, גם אני לא הזנחתיו בימים הקשים ביותר. זכור, המשק הוא קן המשפחה כולה".
אכן היו כאן זמנים קשים מאוד: האדמה - אדמת טרשים. הסב, הסבתא וילדיהם סבלו רעב - לא היה אוכל. הם רכשו את אדמות מטולה בכסף מלא, והתמודדו עם התנכלויות ועם מלחמות אזוריות. אבל הם תמיד ידעו כי הסבל שלהם אינו לשווא. הם חיו בידיעה שהם בונים מדינה, ורקמו חלום ציוני עבור ילדיהם שיחיו במקום שבו הם רצויים. שבניהם, ילדיהם, נכדיהם וניניהם יחיו כאן על אדמת מטולה בזכות ולא בחסד.
המדינה היהודית שבנו מעולם לא הפנתה להם את גבה. הם מעולם לא חוו את תקיעת הסכין בגבם על ידי המדינה שאותה הקימו במו ידיהם. זמנים קשים, בצורת ופגעי טבע אפשר לסבול, אבל כאשר המדינה כיום, זו שאנו נלחמים על קיומה, אינה רוצה בך יותר, זהו רגע המשבר התהומי שחווה חיימק'ה.
חיימק'ה מקיים את צוואת סבו ואביו כל השנים. הוא מטפל במשק בימים חמים וגשומים, בימים ובלילות. הטבע אינו מקל על החקלאים - ידענו שנים שחונות של בצורת, של קרה, של חוסר פרי - את כל אלה ספגנו בידיעה ששנים טובות יבואו ויפצו. אך כשעל זה נוספת עוולה של המדינה שלא רק שלא מקילה, אלא אף מקשה - בייבוא של פירות מחו"ל ויצירת תחרות לא הוגנת עם התוצרת המקומית, במחירי המים הגבוהים לחקלאות, בפערי התיווך המוגזמים הגורמים לעליית המחירים על חשבון הצרכן והחקלאים, שהנם האחרונים בשרשרת הרווח - זוהי מדיניות קצרת רואי. אין ביטחון בחקלאות. נגמרה האהבה לחקלאות במדינה. המדינה הפכה את החקלאים לאויבי העם.
החקלאים לא רוצים להתעשר, אלא רק לחיות בכבוד. הם אינם בוחלים בעבודה קשה ומבינים לעומק, אולי יותר טוב מכל אחד, מדוע אנחנו פה ומה יקרה אם כל זה לא יהיה".
בהמשך המכתב מציגה מרים פיין־הוד תוכנית פעולה מסודרת וממוקדת להצלת הענף החקלאי בארץ. מכל המכותבים רק שר אחד השיב (אופיר אקוניס) ואמר שאינו יכול לעזור אך ינסה לעניין את שר החקלאות. מביך לאור הודעת השר אריאל שבוע אחרי שהגיע אליו המכתב, שכנראה נזרק כמו מכתבים אחרים לפח האשפה.
לפני כמה חודשים נסעתי עם חבר לסיבוב בגליל. עברנו בכמה מטעים שהיו עמוסי פרי שאיש אינו קוטף. על האדמה הרקיבו פירות שנשרו, קלמנטינות כתומות בטעם נפלא. בא לבכות על הכמויות שעל האדמה ועל אלו שעומדות לנשור ולהרקיב. מישהו אמר פעם בטעות "משהו רקוב בממלכת דנמרק", זה לא שם, זה כאן.