"אל תאמין למה שמספרים לך", אמרתי לחבר שהתחתן לא מזמן וחקר אותי על הצעד שמגיע בדרך כלל אחרי הנישואים. “אם אתה חושב שתמצא איזו מהות חדשה לחייך ברגע שייוולד לך ילד, אתה טועה. תוציא לך את זה מהראש. זה השקר הכי גדול שאנשים עם ילדים אומרים".
שנה וחצי אני כבר אבא ועברתי הרבה בזמן הזה. עברתי לילות שלא נגמרו, בקרים שלא האמנתי שהתחילו, שרדתי ישיבות הורים במשפחתון, למדתי איך מקלחים מישהו שהוא לא אני, שיננתי את כמות הכפיות המומלצת של אבקת הסימילאק ביחס לכמות המים בבקבוק, פיתחתי יכולת מדהימה להבדיל - רק על פי חוש השמיעה ובתוך שני תווים - בין הפתיח של “מועדון החברים של מיקי מאוס" לבין “דוק רופאת צעצועים" ו"החייג'מות".
ביליתי גם בחוגי העשרה לגיל הרך שבהם השתמשו בבדים צבעוניים בדרכים שמעולם לא חשבתי שאפשר, ביקרתי בעשרות גני שעשועים בכל רחבי העיר ובכל שעה שתעלו על הדעת, וכשאני מגיע לג'ימבורי השכונתי הבחורה בכניסה מתייחסת אלי כאל תופעת לוואי שאין ברירה אלא להשלים איתה. פעם אחת בזמן שישבתי והבטתי בבן שלי משחק בג'ימבורי, הגיע ילד ומשך לי בכתף. כשהסתובבתי אליו הוא ברח בבהלה לאמא שלו ואמר לה בפאניקה ש"חשבתי שזה מתקן, אבל זה חי".
עברתי הרבה בשנה וחצי האחרונות כאבא ובגלל זה אני מרגיש נוח לתת עצות בענייני גידול ילדים כשאני פוגש מכרים שניצבים רגע לפני הכניסה למועדון ההורות. אני אפילו די מרוצה מעצמי כשאני נותן עצות בעניין גידול ילדים. חוץ מבענייני סמים, מעולם לא נתתי עצות בשום תחום.
אני אפילו חושב שהעצות שלי הן בעלות ערך מסוים. זה נכון שמצד אחד אני לא מחשיב את עצמי לאוטוריטה בתחום החינוך, אבל מצד אחר אני לא פוסל את האפשרות שיום יגיע ועל המדפים בסטימצקי תוכלו למצוא ספר שעל כריכתו כותרת בסגנון “מדריך דיין לגידול הילד הקטן".
“אני למשל", אמרתי לחבר, “התפיסה שלי מבחינה חינוכית היא מאוד ליברלית. אני מרשה לילד לעשות הכל, חוץ ממה שעלול לפגוע בו. נניח הוא מאוד אוהב למשוך לכלבים בשיער, אז אני מחנך אותו לא לעשות את זה, כי אני מפחד שיום יבוא והוא ימשוך לכלב הלא נכון בשיער והוא ינשוך אותו. אני מחנך אותו בעניין הזה כי אני יודע שזה פשוט עלול לפגוע בו. אבל בדברים אחרים אני שומר על ליברליות וחופש מוחלט. נניח, אם לא בא לו ללכת לישון בלילה, אני נותן לו להיות ער ולעשות מה שהוא רוצה. אני נותן לו להחליט מתי בא לו להירדם".
“האמת היא שלא בדיוק הבנתי למה התכוונת כשאמרת שלא אצליח למצוא את המהות שלי דרך הילד".
“זה די פשוט", אמרתי, “האם יצא לך לשמוע כבר ממישהו שאם תביא ילד לעולם תגלה מהות חדשה לחייך, תרגיש שיש לחייך משמעות וטעם?".
“כן, אמרו לי את זה כבר כמה פעמים".
“אז הם כולם טועים".
“את זה הבנתי", אמר החבר, “אני מתכוון, לא הבנתי אם אתה בעצם, בשורה התחתונה, ממליץ על להביא ילד או לא".
“תשמע, ילד זה לא מסעדה, אי אפשר לתמצת את העניין להמלצה", אמרתי, והדלקתי סיגריה כי הרגשתי שהולך להגיע עכשיו הסבר ארוך יחסית ועלי לשמור על ריכוז ומיקוד. “העניין הוא כזה: מה שאומרים לך על המהות הגדולה ועל המשמעות שנוחתת עליך בעקבות ההפיכה להורה זה בלוף של אנשים שיש להם ילדים ורוצים לגרום לכולם להביא לעולם ילדים. האמת היא שהפחדים שלך והתחושות שלך לגבי החיים לא ישתנו גם כשעונת הטיטולים תתחיל. הדבר היחיד שכן ישתנה הוא התפיסה שלך לגבי אהבה. אתה ממש תגלה עולם חדש בתחום הזה. במיוחד אם אתה נרקיסיסט כמוני. פתאום, כשיהיה לך ילד, אתה תשים לב שמשתלטת עליך תחושה מוזרה, אתה תרגיש צורך לדאוג למישהו יותר מכפי שאתה רוצה לדאוג לעצמך. נכון שגם זוגיות מביאה איתה תחושות מאותו אזור, אבל אין מה להשוות בכלל. אפשר להסביר את זה רק בממדים מתחום האסטרופיזיקה: אם אהבה רומנטית היא כדור הארץ, אז אהבה לילד זה יופיטר שגדול פי 1,300 מכדור הארץ. יכול להיות שהדימוי הזה לא היה כזה מוצלח, אבל נראה לי שהבנת את הפואנטה, לא?".
“כן, הבנתי, אהבה לילד חזקה פי 1,300".
“בדיוק, אני מכין אותך לזה כבר מעכשיו. זה יתפוס אותך לא מוכן, אתה תסתכל על הילד שלך יום אחד ותתמלא תחושת אהבה בעוצמות שלא חווית. אתה תאהב כמו שמעולם לא אהבת ותרגיש שאתה מוכן לעשות הכל, אבל באמת הכל, בשביל היצור הזה. אתה יודע, לפעמים בחדשות משדרים כתבות על אמהות של מחבלים ורוצחים, וכולם תמיד נסערים מזה. אני אף פעם לא מבין על מה כולם נזעקים. זה הכי טבעי והגיוני שאמא של יגאל עמיר ואמא של כל מחבל מתאבד יגנו על הילדים שלהן. אתה תראה, ברגע שיהיה לך ילד תבין שאתה אוהב אותו ברמה כזו שלא משנה מה יקרה, אתה לנצח תאהב ותעריץ אותו. כן, גם אם הוא ירצח ראש ממשלה או יתפוצץ באוטובוס. שתבין משהו, אהבה לילד שלך זו אהבה שחוצה חיים ומוות ותפיסות עולם ותפיסות מוסר. אני הולך רגע לשירותים וחוזר, טוב?".
הלכתי לשירותים וכשחזרתי לשבת ליד החבר, התחלתי לספר לו איך כשגרתי בארצות הברית, אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי זה שיצא לי להיתקל שם בהמון זוגות נשואים שמעולם לא הביאו ילדים לעולם, וזה לא היה סיפור גדול - לא מצדם ולא מצד הסביבה.
“רק אצלנו בארץ עושים עניין כל כך גדול מילדים", אמרתי בטון שהלך ונהיה תוקפני. “זה אפילו חולני, התפיסה הזאת כאן בארץ שמי שאין לו ילדים, אין לו מה לעשות בחייו והוא בעצם בזבוז אחד גדול. האיום הזה שאם לא תביא ילדים לא תרגיש שהשגת משהו בחיים האלה, ותהפוך לאדם חסר כל ערך, הוא מטורף לחלוטין. ואם אתה חושב שאני מגזים לגבי הטירוף הארץ־ישראלי בעניין הזה, אני יכול לגבות את זה בנתונים מוכחים: ידוע שישראל היא המדינה שבה היחס הכי גבוה בעולם בין גודל האוכלוסייה למספר מכוני ההפריה החוץ־גופית. אנחנו מדינה של מומחים לפריון ומומחים לביטחון, חוץ מזה אין במדינה הזאת כלום. אנחנו חממה אחת גדולה להשבחת נשק והשבחת זרע. ואיך החממה הזאת דואגת להמשך קיומה? על ידי האיומים האלה, נוסח זה שאם לא תביא ילדים לעולם, לא תגלה את המהות האמיתית של הקיום, לא תמצא את עצמך, לא תרגיש שאתה באמת קיים. וזה בולשיט אחד גדול, הקטע הזה. תחושת חוסר מיצוי עצמי לא קשורה לשאלה אם יש לך ילדים או לא, היא קשורה לזה שהחיים של רוב בני האדם הם חרא, ואתה לעולם לא ממש מרגיש שאתה יודע למה אתה חי ומה אתה עושה פה בכוכב הלכת הזה, במציאות החיוורת והלחה הזאת. בקיצור, חוסר הגשמה עצמית הוא לא משהו שתפתור באמצעות ילודה, זה משהו שאף אחד לא יודע איך לפתור".
“או-קיי", אמר החבר ועל פניו התפשטה בהלה מסוימת, “אבל אתה לומד משהו שלא חשבת בחיים שתלמד על אהבה למישהו אחר. וכל הקטע הזה של התחושה המוזרה שאתה רוצה לדאוג למישהו אחר יותר מלעצמך, נכון?".
“כן, בהחלט".
“יופי, לפחות זה".