בתפילת "ונתנה תוקף", הנאמרת בראש השנה וביום הכיפורים, מתואר יום הדין שבו יושב הקב"ה על כיסאו וגוזר את דינם של "כל באי עולם". יש קטעים מרטיטים בתפילה זו, כמו: "ובשופר גדול ייתקע וקול דממה דקה יישמע ומלאכים ייחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו: הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין".
דרמה מפחידה מתחוללת בשמיים: קול שופר חזק, חיל ורעדה, מלאכים מתרוצצים. פחד אלוהים. ובתוך כל זה מתמקם לו משפט הנוגד את כל התיאור המצמרר: "וקול דממה דקה יישמע". מה זה? וכי לדממה יש קול? הרי זה תרתי דסתרי.
מקור הצירוף הלשוני הזה הוא בספר מלכים א'. מסופר שם על אליהו הנביא הנמלט למדבר מפני איזבל, אשת המלך אחאב, המבקשת להרגו. במדבר הוא זוכה להתגלות אלוהית, שמתוארת כך: "והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה' ואחר האש קול דממה דקה... והנה אליו קול ויאמר: מה לך פה אליהו".
לאמור: אלוהים אינו מתגלה במופעים כוחניים ורעשניים ולא בכל ה"פירוטכניקות" שהתחוללו לעיני הנביא, אלא דווקא בהיפוכם, בקול דממה דקה, המתפרש כקול דק ונמוך שאינו נשמע אלא מתוך דממה גמורה. זה היה שיעור שנתן הקב"ה לאליהו, הנביא הקנאי והסוער. שיעור לדורות.
וכך מיטיב לבטא זאת המלבי"ם, פרשן בן המאה ה־19: "הראה לו כי במחנה רוח ורעש ואש - אין ה' בהם, רק בקול דממה דקה. וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו. בל יסערו סער, בל ירעישו רעש ובל יבעירו אש. כי ה' ישלח את נביאיו אליהם בקול דממה דקה וימשכו העם בעבותות אהבה ובדברים רכים".
הדברים נקראים כיום כמתריסים נגד הכוחניות והצעקנות והאלימות המילולית המאפיינות את דורנו ואת מנהיגיו. זהו מסר חד לכל המתיימרים להיות שלוחי עליון, לקנאים רושפי אש ולמנהיגים ולנביאים מטעם עצמם: הנהיגו בקול דממה דקה, ברכות ובאהבה. באלה יש אלוהים; בסער, ברעש, באש ובתוקפנות – אין.
תפילת "ונתנה תוקף" היא שיא ביטויה של אימת הדין, זו שאמורה להובילנו לחשבון נפש ולתשובה אמיתיים. אלא שבימינו אבדה אימת הדין. היא אינה קיימת אצל רוב הציבור. ראש השנה הוא לרבים יום טיולים ו"על האש", כמו יום העצמאות, וגם יום הכיפורים כבר אינו מאיים כשהיה. התנועה אמנם שובתת, לא מעט צמים, בתי הכנסת מלאים מהרגיל, אבל לאו דווקא אימת הדין מכתיבה את כל אלה.
ובהקשר של מידת ההרתעה של יום הדין, כדאי לצטט מדברי מחבר הספר "חמדת הימים" (המאה ה־17), שזהותו אינה ידועה. וכך כתב, בהתייחסו לעובדה המתמיהה שראש השנה אינו נקרא כלל בתורה יום הדין אלא יום תרועה: "עיקר הטעם שהתורה העלימה את יום הדין, כדי שיהא האדם מסופק בכל יום שמא זהו היום ולא ידע הזמן הקבוע של יום הדין, ויבוא (אם כן ידע) לסגל עוונות בכל השנה ולשוב בתשובה רק סמוך ליום הדין, ככל שאנו עושים תמיד אחר יום הכיפורים. כי כל איש חוזר לסורו בראותו עצמו רחוק מיום הדין של השנה הבאה".