הקרב על ההר

הנשק שלי נשאר בכספת בבית, והתלבטתי איך להגיע לעיר העתיקה. בימים כתיקונם אני נוסעת דרך השכונה הערבית סילוואן וחונה בה סמוך לשער האשפות, השער הקרוב ביותר לכותל. אבל האקדח שלי, כאמור, חיכה בחשכת הכספת. מזל שנודע לי במקרה על מיזם ה"חנה וסע" שמפעילה עיריית ירושלים יחד עם פמ"י (פיתוח מזרח ירושלים) זו השנה השנייה, שבה יוצא מיניבוס חינמי מחניית התחנה הראשונה - מתחם הבילויים החדש יחסית של
הבירה - ישר לשער האשפות, מה שהופך את העלייה להר הבית לנגישה מאי פעם. 

 

בעודנו מחכים למיניבוס שמענו מסוק חג מעלינו ועשרות ניידות משטרה דוהרות בדרך חברון דרומה. ראש הממשלה עושה את דרכו למוקדי החיכוך, כפי שהצהיר בתום דיון החירום שנערך במוצאי חג הדמים. תהיתי אם הר הבית מוגדר כ"מוקד חיכוך" בלו"ז ראש הממשלה. 

למרגלות ההר אני פוגשת את יהודה גליק, עדות חיה לסכסוך. גליק, שנורה לפני כשנה בידי מתנקש ערבי שהצהיר באוזניו, לפני שירה בו שלוש יריות ונמלט על אופנועו, כי הוא הורג אותו בגלל מה שהוא עושה בהר הבית, שרד באורח נס - והוא עולה להר ככל שהוא יכול. בעבר היה עולה מדי יום, לעתים אפילו כמה פעמים ביום, אבל כעת הוא מנוע מכך על פי צו משפטי. המשטרה טוענת שהוא מהווה פרובוקציה ומתירה לו לעלות רק פעם בחודש. 

יש כמה שערים להר הבית, היהודים מורשים לעלות רק דרך אחד מהם, שער המוגרבים. הם עוברים בדיקות קפדניות, העלייה מותרת רק בקבוצה, אסור להם להתפלל או לברך (אפילו על מים שהם שותים), אסור להם לעלות עם חפצי קודש (תפילין, טלית, סידור או תנ"ך יישארו בכניסה וימתינו למבקר עד שובו), ושעות הביקור שלהם קצובות ומוגבלות. מנגד, מוסלמים מורשים להיכנס מכל השערים בכל השעות, ואף לשהות במתחם בלילה, כפי שראינו בראש השנה. תיירים מוגבלים לשעות הביקור של היהודים, אך אין הם מחויבים בשאר הסייגים. 

בשער הבידוק למרגלות גשר המוגרבים תמיד יעברו קבוצות קבוצות של תיירים, בעוד שהיהודים ייאלצו להמתין. לעיתונאים, אגב, מותרת הכניסה רק באישור דובר המשטרה, לא פחות. אסור להם לדבר עם איש על ההר, אסור להם לראיין. את כל הראיונות עליהם לקיים מחוץ למתחם. 

קבוצה של מדריכי טיולים ירושלמים הקימה עמותה בשם כפות המנעול ובמסגרתה הם מתנדבים להדריך קבוצות בהר הבית. כיום מדובר בחלק מעמותת ליב"ה של גליק, המרכזת את ההדרכות בהר. אחת מהמדריכות, הדסה לב, חיכתה לי למרגלות המתחם. היא קשורה להר הבית מהבחינה ההיסטורית־תיירותית יותר מהבחינה הפוליטית, וכבר שמונה שנים מדריכה במקום. "אני לא מבינה כלום בפוליטיקה", היא מצהירה ומוכיחה זאת כשאני שואלת על המוראביטאת (קבוצת הנשים המוסלמיות שהיו מתנכלות לעולים היהודים להר והוצאו מחוץ לחוק לפני כשבוע על פי הוראה של שר הביטחון). היא לא ידעה על כך דבר. 

"בשנים הראשונות הייתי עולה בעיקר עם חברים מחו"ל", מספרת הדסה, "לדתיים תמיד יש בעיות הלכתיות לעלות, והחילונים רואים בזה התססה. תיירים באים נקיים, בלי מטען". 

וכך, לאט־לאט, התחילו לעלות להר הבית גם חיילים וקבוצות נוספות. גרף המבקרים היהודים בהר נמצא בעלייה מתמדת, ואף חל בו זינוק בשנה האחרונה. אם בעבר היה מדובר בקבוצה אחת של נאמני הר הבית, שמנתה כמה עשרות בודדות של מבקרים, כיום יש אלפים הפוקדים את המקום, מכל גוני החברה.

האבסורד מול מלכות דוד 

מדהים הוא שהר הבית, כנראה המקום המעניין ביותר בעולם מבחינה ארכיאולוגית, מעולם לא נחפר. חלון ההזדמנויות הקטן שהיה למדינת ישראל לבצע בו סקר ארכיאולוגי מקיף הוגף כשמפתחות ההר נמסרו לוואקף, שמצדו אינו מתיר חפירות כלשהן במתחם. על פי המאמינים היהודים, הסיבות לסירוב הן פוליטיות, כמובן, משום שכשיתגלו שרידי בתי המקדש הראשון והשני במקום, לא יוכלו עוד המוסלמים לטעון לבעלות בלעדית עליו. פעולות החפירה היחידות של הוואקף הפוכות לחלוטין מארכיאולוגיה - במשך חודשים ארוכים הכניסו כלי הנדסה כבדים לצורכי שיפוצים בהר, והחריבו באופן שיטתי כל סיכוי למצוא שרידים במקום.

"אנחנו כל כך מתעניינים במסורות בכל העולם, נוסעים למאצ'ו פיצ'ו, למקדשים בטיבט, אבל הר הבית? זה מחוץ לתחום", ממשיכה הדסה בעוד אנו ממתינות בשער המוגרבים, "אני מדריכה כאן חיילים שלא יודעים מה הקשר בין עם ישראל להר הבית למקדש. זה כל כך צורם לי". 

"אני לא מיסיונרית של עליות להר", היא ממשיכה ומבהירה כי אינה מנסה להעלות כמה שיותר אנשים להר בקטע פוליטי. "אני לא מבינה בפוליטיקה, אני מבינה בארץ ישראל. הר הבית זה המיקרוקוסמוס של הסכסוך. זה המקום הכי חם בכל הסיפור הזה. בדיוק כמו שאנחנו לא בורחים מישראל כי יש כאלה שרוצים שנלך, גם מכאן אסור שנברח. 

"הנוכחות שלנו במיקרוקוסמוס הזה מאוד נבחנת ומאוד מודגשת. טבוע בנו פחד להיות קיימים. אבל אנחנו לא צריכים לפחד להתקיים, לא רק מהבחינה ההישרדותית אלא גם מבחינה ערכית. זה המקום שלנו. יש רבנים שלא מתירים לעלות להר הבית מבחינה דתית. קשה לי איתם מאוד. זה כמו להישאר בחצר האחורית".

ואיך אפשר לפתור את הדילמה הזאת?

"אני מזמינה אותם ללמוד את הר הבית, ולראות באילו מקומות מותר ללא ספק להיות. ידיד שלי סיפר לי שהיה בראש השנה בכותל. שאלתי אותו אם הוא עלה להר הבית. שיגע אותי שהוא לא עלה. יש תמיד תירוצים כמו 'לא עכשיו' ו'עדיין לא הגיע הזמן'. בעיני זה מקביל למה שהיה באירופה לפני השואה, כשרבנים הטיפו לא לעלות לארץ ישראל והתבססו על הפסוק משיר השירים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ", כלומר: אסור לעלות לארץ עד בוא המשיח. אבל השינוי יכול לבוא מלמטה. הוא צריך לבוא מלמטה". 

מה צריך להשתנות?
"צריכה להיות עלייה חופשית של יהודים להר. אני גם לא מבינה למה אסור ליהודים להתפלל. למשל, אסור לי לעלות עם 'תנ"ך ההדרכות' שלי. אני אפילו לא יכולה להביא עזרים של יוספוס פלאביוס שמראים איך נעשתה העלייה לרגל בימי בית המקדש. חורה לי הניסיון למחוק את הזהות היהודית של המקום הזה. אם אנחנו לא מבינים את זה, שזה הבית שלנו, הערבים עוזרים לנו לחדד את זה. אם לא יהיה החיבור הזה, זאת תהיה בעבורנו מדינה ככל המדינות. זאת הזהות היהודית שלנו".

יש לציין כי בנוגע לתנועות הקוראות לכינון בית המקדש השלישי, הדסה יותר מסויגת. "החזרת עבודת הקורבנות? הקמת בית המקדש השלישי? לא נראה לי ריאלי בימינו. אבל העובדה שאני מלמדת בהדרכות שלי על הבחירה של דוד המלך בירושלים ואני לא יכולה לגעת בהר הבית עצמו?! זה אבסורד", הוא אומרת.

"כאן הייתה עזרת נשים"

ההדרכה עצמה מתרחשת ברובה למרגלות ההר. האינטנסיביות של הביקור בו לא מותירה הרבה זמן או פניות מחשבתית ורגשית להדרכה. נותר רק להצביע ולומר: "כאן הייתה עזרת נשים", "כאן היו המעלות שעליהן עמדו הלווים". בכל מקרה, בהדרכה שאני הייתי בה לא שמעתי כלום חוץ מקריאות "אללהֻ אכבר" של עשרות ערבים שמקיפים אותנו - קבוצה של חמישה יהודים המכותרים על ידי 12 שוטרים, חלקם עם כדור בקנה, שגם הם צועקים עלינו להישאר בדבוקה אחת וללכת מהר־מהר. לא לדבר. לא לצלם. לרוץ ולצאת. ממש לברוח. 

"זאת הייתה החוויה הקבועה בהר עד שהוציאו את המורביטאת", מספר ארנון סגל, פעיל למען הר הבית ומאשים במצב את ראש הממשלה בנימין נתניהו. "מה שחווית היום זה הקצה. אם היה חופש פולחן ליהודים, הוא היה משיג גם שקט. אבל נתניהו העדיף הסכמים חשאיים עם ירדן ובכך כרת ברית עם השטן. השקט הוא המצרך הכי מבוקש בהר הבית, ולכן לעולם לא יהיה כאן שקט. בכל פעם שנדמה לערבים שמשהו באחיזה שלהם מתערער - הם מטילים טרור".

סגל סבור שגם השוטרים נמצאים במצב בלתי נסבל. "בתדריכים היומיים מספיגים בהם את השקר הידוע שיש 'קיצונים משני הצדדים', שקר שמחלחל בסופו של דבר. ככזה, הוא מכשיר עוולות כמו מעצרים של יהודים שמברכים על המים שהם שותים בהר, או התעמרות בעולים אליו".

החוויה בהר הייתה מטלטלת, מפחידה מאוד, והיו בה רגעים שלא הייתי בטוחה שנצא מהם, שנרד בחיים. עשרות ערבים שצועקים לעברי ססמאות שנשמעות בדרך כלל לפני שחיטת יהודים, פניהם רוויות שנאה. מדי פעם עוד קבוצה מגיעה בריצה משום מקום לעברנו, והשוטרים מתלבטים אם לרוץ אליה ובכך לנטוש אותנו, או להישאר צמודים לחמשת היהודים שעל ההר. 

ומאחורי כל ההמון, ניצבת צלמת הולנדית שמתעדת את ההתרחשות. היא מצלמת אותי נותנת יד למדריכה הדסה מרוב פחד, כאילו היד הזאת תשנה משהו. מצלמת אותי מגנה עליה מילד שרץ קרוב מדי אלינו, מצלמת בקבוק שהושלך, אבן שעפה. היא נמצאת מטר וחצי ממני, אבל מסתכלת עלי כמו בסרט. היא לא בסיפור. איש לא נוגע בה, איש לא צועק עליה, איש לא מאיים עליה.